יש רגע כזה בקריירה שבו אתה מבין שאתה יכול להפסיק לשחק לפי הכללים של אחרים, ולהתחיל לקבוע את הכללים בעצמך. כך קרה לריטה ויניק, ילידת ניו יורק, שהובילה בחברת טיקטוק העולמית את תחום החיבור בין יוצרי תוכן למותגים.
במסגרת התפקיד היא פיתחה יוזמות B2B, ניהלה תכניות דיגיטליות ושיתופי פעולה עם חברות Fortune 500, והייתה בין האחראים להשקת כלי הבינה המלאכותית של הפלטפורמה.
במונחים של יוקרה מקצועית, זו היתה פסגת הקריירה שלה, ובכל זאת היא בחרה לעזוב - לא בשביל תפקיד גדול יותר, ולא בגלל פיתוי עסקי, אלא כי היא חיפשה תפקיד שיש בו משמעות, ערכיות, והשפעה חיובית על העולם - וזה למעשה הסיפור הגדול כאן.
הבכירים מחפשים משהו אחר
בשנתיים האחרונות אנחנו רואים תנועה שקטה אך מתמשכת של טאלנטים בכירים שמתרחקים מתאגידים גדולים, לא כי אלה הפסיקו להיות חשובים, אלא כי המבנה הארגוני שלהם כבר לא מייצר את מה שמנהלים בכירים צריכים כדי להרגיש שהם זזים קדימה.
לפי Harvard Business Review כ-53% מהמנהלים חווים שחיקה, ומנהלי ביניים מדווחים על ביטחון פסיכולוגי נמוך, מה שמקטין יצירתיות ויכולת להוביל מהלכים שהם מאמינים בהם.
מחקר של Gartner מציג תמונה דומה: עובדים מבזבזים כ־10% מהזמן על מעבר אינסופי בין מערכות וכלים, רק 43% סומכים על ההנהלה, ורק 46% מרוצים מהתפתחות הקריירה שלהם. בנוסף, יותר ממחצית מהעובדים חוו פגיעה ב"בריאות העבודה" שלהם מאז 2020. ביחד זה יוצר מציאות שבה גם טאלנטים חזקים מרגישים שהם פחות מגשימים את עצמם ויותר מתמודדים עם עומסים ומערכות שמגבילות את היכולת שלהם לעשות את מה שהם באמת טובים בו.
אדם מחפש משמעות
המגמה הזו מתרחשת בכל העולם וגם בחו"ל מכירים כבר את המספרים: ישראל מייצרת יוניקורנים בקצב חריג לגודל שלה, ובעיקר סטארט־אפים שבאים לפתור בעיה אמיתית. זה מושך אנשים שמחפשים משמעות. הם רוצים לעבוד במקום שעושה טוב למען החברה ולמען העולם, דווקא עכשיו.
"דרימז" שנמצאת בעיצומו של גיוס פתוח לציבור הרחב בשיתוף אקזיט וואלי, מאפשרת לקחת את הרשתות החברתיות - מרחב שהפך בשנים האחרונות לציני, מתלהם ולעיתים רעיל - ולהפוך אותו לכלי שמחבר בין אנשים סביב מטרות אמיתיות.
ריטה ויניק: "השנים בטיקטוק היו רכבת הרים משוגעת. אחרי שהתעסקתי במותגים ובמהלכים הכי חלומיים שאפשר, הבנתי שאני רוצה לנצל את הידע והמיומנויות שלי בסטארטפ קטן יותר. כשבכירים נמצאים בזירת ההשפעה ובמוקדי הכוח - הרבה פעמים המותג או החברה משפיעים על הטאלנט ולא להפך. כשמקום העבודה קטן ואישי יותר, היכולת להטביע חותם ולהשפיע מתגמלת פי כמה וכמה".
במובן הרחב יותר, הבחירה של ויניק מצביעה על שינוי עמוק שמתרחש בתעשייה הגלובלית: הקריירה כבר לא נמדדת רק בכוח, בנפח תקציבים או בכמות העובדים תחתיך, אלא בכמה אתה מרגיש שאתה נאמן לעצמך. מנהלים בכירים מגלים שהעוצמה האמיתית שלהם לא נמצאת בהיררכיות של תאגיד ענק, אלא דווקא במקומות שבהם יש להם מרחב לנסות, לטעות, להשפיע ולהוביל.
זה לא עניין של שכר. להפך
כמעט כל מי שעוזב תאגיד גדול יודע שסטארט־אפ קטן לא יציע לו חבילה מפוארת יותר. אבל הוא כן יכול להציע משהו אחר: תחושת כיוון.
כשויניק בחרה לעבור לסטאטאפ, זה לא היה מהלך של "לרדת בדרגה", אלא חיפוש אחר מקום שמבוסס על אג'נדה חיובית. למרות שתאגיד לרוב יהיה עתיר הרבה יותר בתקציבים ומשאבים, עם אפשרויות רבות ורחבות יריעה, היכולת של עובדי תאגיד להטביע חותם אישי ולהשפיע על הדנ"א והזהות של המותג מאוד מוגבלת.
אלה בדיוק הדברים שגורמים לטאלנטים שנמצאים בצומת דרכים לשנות כיוון, כאשר השאיפה היא לעשות אימפקט בתחום שלהם, ולהשיג הלימה טובה יותר בין עולמם הפנימי והערכי לבין העשייה היומיומית שלהם. מכאן היתרון המובהק של סטארטאפים ביחס לחברות ענק, מצליחות ככל שיהיו.
בסטארט־אפ קטן, האגו מפנה מקום לסקרנות. זו אחריות אחרת, כמעט קיומית: ליצור משהו עם משמעות בעולם שמרגיש מוצף רעש. וכשבכירה ברמה של ויניק בוחרת בדרך הזו, זה כבר לא עוד סיפור אישי - אלא סיפורו של דור מנהלים שמעדיף אמת על פני תדמית והשפעה לפני סטטוס.