הבחירות שעושות את הקריירה: מהשוליים לבמה המרכזית בדרך הלב

בעולם שמחלק אנשים לקטגוריות - אקדמאים או אמנים, אנשי קריירה או מחפשי משמעות, הורים או ילדים נצחיים - נדמה לעיתים שהחיים הם שאלה של "או או". אבל האמת היא שרובנו חיים דווקא במרחב של "גם וגם": גם חלומות וגם פחדים, גם רצונות וגם אילוצים, גם בחירות לא ברורות וגם רגעים של גאונות.

אנחנו חופשיים לפעול כרצוננו. אנחנו יכולים לעזוב הכול ולהתחיל מחדש בכל רגע, גם כשלא הכול נראה נכון לפי הספר. ועדיין, כמה אנשים אתם מכירים שבאמת חיים כמו שהם רוצים וחולמים? וכמה מאיתנו חיים את הציפיות של מישהו אחר או מסתובבים בתחושה של "ככה זה ואין ברירה"?

בתוך תרבות שמקדשת הישגים, טייטלים וציפיות של אחרים, קל לפספס את הדברים שבשבילם באמת שווה לקום בבוקר. אבל החיים עצמם, עם כל הסיבוכים, הם לא בעיה שצריך לפתור, אלא דרך שראוי לצעוד בה.

המסע של עינת מזרחי התחיל הרחק מהמיינסטרים: ילדה ביישנית מקריית חיים, שעברה שלושה בתי ספר יסודיים, "לא כי לא הסתדרתי עם הלימודים - אלא כי לא הסתדרתי עם הילדים". לדבריה, "במשך שנה שלמה שתי בנות ירקו עליי בכל בוקר בדרך לבית הספר", מה שהוביל את הוריה לעבור דירה. בגיל 17 היא נעלמה מהבית והידיעה הופיעה בחדשות. "אלה לא היו 'אירועים דרמטיים' מהסוג שמניע להצלחה, אלא סימני דרך של מישהי שלא מצאה את מקומה - ולמדה ליצור אותו בעצמה", היא אומרת.

את דרכה האקדמית היא התחילה בלימודי פסיכולוגיה, ובהמשך הוסיפה תואר שני במשפטים. "לא ידעתי לאן זה ייקח אותי", היא מודה, "רק רציתי להבין אנשים, להבין מערכות יחסים, להבין את עצמי. ללמוד את השפה של 'העולם הגדול'."

השלב הבא נשמע כמעט בנאלי: משרה ניהולית בכירה בחברת טבע - עבודה יציבה, בטוחה, נחשבת. "כולם אמרו לי שהגעתי למקום טוב", היא מספרת, "אבל אחרי ארבע שנים מדהימות הגעתי למיצוי. התחלתי להישחק ולקחת דברים כמובן מאליהם - זה היה הזמן לעצור."

בגיל 35 היא עזבה הכול - בלי תכנית גיבוי, בלי תואר נוסף. עם חלום לא צפוי: קרקס. "תיאטרון, תנועה, מוזיקה, גוף, במה - כל מה שנחשב שוליים, פתאום קרא לי מהלב", היא אומרת. "ההורים שלי היו בהלם. גם אני. אבל בפנים הרגשתי חיה."

הקריירה החדשה לא כללה כותרת. אבל היא כללה דרך. מזרחי יזמה את חממת היזמות הראשונה בפלורנטין, יצרה את הפודקאסט השכונתי הראשון בארץ - "מדברים על פלורנטין", ובהמשך את "יוצרים מוטיבציה", שמלווה קהל נאמן, במיוחד "את מי שמרגיש אבוד באמצע החיים ורוצה להזיז משהו".

"אני מרצה היום בטכניון, בבתי ספר ליזמות, בארגונים, רשויות וחברות", היא מפרטת. "אני לא מגדירה את עצמי מנטורית, וגם לא קואצ'רית. אני פשוט עוסקת במיומנויות חיים - כי זה מה שלמדתי מהחיים. את כל מה שאני מלמדת חוויתי קודם, ועודני."

עוד צומת משמעותי במסע של מזרחי הוא הבחירה שלא להביא ילדים. "אני מגדירה את עצמי כאל-הורית", היא אומרת בכנות. "זה לא היה קל להגיד את זה בקול - בטח לא בסביבה שבה זו עדיין בחירה שמצופה ממך להסביר. אבל אני לא מתנצלת. אני מאוד אוהבת ילדים - פשוט הבנתי שחופש אישי הוא ערך עליון בשבילי."

"אני נוגעת ביותר אנשים דווקא מהמקום הזה", היא מוסיפה. "היו לי מערכות יחסים, נישואין, אירוסין, אפילו בדקתי הורות משותפת - אבל בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה לחיות חיים שמדויקים לי, לא שמצפים ממני."

לפני שלושה חודשים, אחרי 22 שנה בתל אביב, עזבה מזרחי לאילת. "זה לא היה צעד פשוט. עיר אחרת, קצב אחר, אפס מכרים. אבל רציתי משהו אחר. רציתי לבנות מחדש. לא רציתי רק להרצות על שינוי, אלא ממש לחיות אותו", היא אומרת.

מאז היא מרצה בבית לעסקים של העירייה, מובילה קבוצת הליכה בשם "לא על הרכב לבדו", מקימה קבוצת נטוורקינג חדשה - וגם לומדת בצ'אטה. "אמרו לי שזו הדרך הכי טובה להכיר פה אנשים טובים ובכלל קהילה - וזה באמת עבד."

מאז ה־7 באוקטובר, הביקוש להרצאות של מזרחי זינק. "קיבלתי יותר פניות מאי פעם - לא רק מהארגונים הקבועים, אלא מצוותים שנשחקו, מנהלים שרצו רגע לנשום, ואנשים שמצאו את עצמם מתפקדים על אוטומט."

"אני לא מדברת על מוטיבציה כקלישאה", היא מדגישה. "אלא ככלים של ממש: איך מדברים בתוך עומס רגשי? איך שומרים על עצמך כשאתה מותש? איך לא מתפוצצים על הילדים או הקולגות כשאתה על סף שבירה?"

לדבריה, "דווקא מתוך המקומות הכי לא יציבים אפשר לייצר תקשורת מדויקת יותר". ההרצאות שלה, לדבריה, דיברו בשנה האחרונה פחות על הצלחה - ויותר על הישרדות אנושית. ומשם - על צמיחה מחדש בגרסה טובה וחזקה הרבה יותר.

עינת מזרחי לא עוסקת רק בקריירה - היא עוסקת בחיים עצמם. "ההרצאות שלי הן על איך להניע תקשורת טובה יותר עם הסביבה שלנו, איך לא ללכת לאיבוד במרוץ היומיומי, ואיך לחזור לעצמך גם כשאתה לא מזהה את הקול הפנימי."

בסוף, היא אומרת, "קריירה זו לא הגדרה - זו בחירה יומיומית. לא תמיד הצלחתי, לא תמיד ידעתי לאן זה הולך - אבל תמיד ניסיתי לשאול את עצמי: מה מדויק לי עכשיו? עם מי אני רוצה לעבוד? מה עושה לי טוב?"

הסיפור של עינת הוא לא סיפור הצלחה קלאסי - יש בו עליות, ירידות, התחלה מחדש ובחירות לא קונבנציונליות. אבל הוא מדגים איך לפעמים, דווקא מתוך השוליים - מתוך הקרקס, מתוך פלורנטין, מתוך אילת - נבנית קריירה מפתיעה ומרגשת, שאולי לא תמיד נראית מרשימה ברזומה, אבל היא מספקת וממלאת אתכם במה שהכי חשוב כדי להצליח: מוטיבציה.

ובסוף, אולי השאלה החשובה מכולן: אם תסירו את כל מה שמצופה מכם - מה תבחרו לעשות עכשיו?