מעבר לסיסמאות העצמה: איך להתנהל כאישה בעולם העבודה

השיח על שוויון מגדרי בשוק העבודה הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף הארגוני - אך המציאות עדיין מתנהלת לאט, כמעט בכבדות. גם בעידן שבו נראה שיש מודעות רבה יותר לאי-שוויון, הנתונים, התחושות בשטח והסיפורים האישיים מעידים אחרת.

מעבר לפוסטים מרגשים ביום האישה, יש כאן מערכת שלמה שעדיין פועלת על כללים ישנים - שבהם נשים צריכות לעבוד קשה יותר, לדבר חזק יותר ולדרוש את מה שמגיע להן - לא פחות. נשים רבות נאלצות להבין שכיום, יותר מתמיד, אין להן את הפריבילגיה להסתפק בסיסמאות. הן חייבות לדעת איך לנווט, לדרוש, לא לוותר - ובעיקר, איך לזהות מתי לא להישאר במקום שלא רואה בהן שוות בין שווים.

כמי שנמצאות בעמדות בכירות, אחראיות על קבלת ההחלטות, על הראיונות של מועמדים לעבודה ועל מדיניות שכר, אסנת ברק, Chief people & Culture officer בחברת Tomorrow.io, נעמה בלפר סמנכ"לית משאבי אנוש של קבוצת קומטל, ונטע איל, מנהלת פעילות עסקית ב-AGILINA, פוגשות את המציאות הזו בכל יום - ודווקא מהמקום הזה הן רואות עד כמה הפערים עדיין עמוקים.

"במהלך ראיון עבודה שאלה אותי אחת המרואיינות אם יש אצלנו בחברה הבנה כלפי אימהות, וזו שאלה לגיטימית מאוד", מספרת ברק. "אמנם היום גם גברים דורשים להיות יותר עם הילדים, מבקשים גמישות בשעות העבודה, וההבחנה המגדרית סביב נושאים אלו הולכת ומיטשטשת - אבל ברור שנשים נאלצות לשאול את זה יותר".

השאלה האמיתית, לפי ברק, היא איך מקום העבודה מתמודד עם ההורות, ולדבריה, זו שאלה שנשים חייבות להפוך לחלק בלתי נפרד מתהליך המיון - אחרי הכול, הן בוחרות את מקום העבודה לא פחות משהוא בוחר אותן, ותפיסת העולם הארגונית בנוגע להורות, לאיזון בית-עבודה ולגמישות היא מרכיב קריטי בבחירה הזו.

"אני מקבלת את העובדה שנשים רוצות להיות לא רק עובדות טובות אלא גם אמהות. גם אני אמא שחשוב לה גם הקריירה וגם התא המשפחתי", מסכימה בלפר. "בסופו של דבר, מקום עבודה צריך לדעת להתגמש. עובדת שהיא טובה, לא משנה כמה ילדים יש לה ומה האילוצים שלה - אם היא עושה את העבודה עם המחויבות והאחריות הנדרשות - זה מה שיקבע את אופן ההתנהלות מולה".

איזון זה בין הורות לעבודה, שנשמע פשוט לכאורה, משקף תהליך שלם של חשיבה מחדש על מקומנו בשוק העבודה. לא מדובר רק בשאלה טכנית של שעות עבודה, אלא בבחינה עמוקה יותר של התרבות הארגונית:

• האם הארגון תומך בגמישות אמיתית?
• האם הוא מודד עובדים לפי תוצאה או לפי נוכחות? האם הורות נתפסת בו כחולשה - או כחלק לגיטימי מהחיים?
• האם ההערכה לעובדים מתבססת על תוצאות, הישגים ותרומה - או על נוכחות פיזית ו"להישאר עד מאוחר"?
• האם כשעובדת יוצאת מוקדם לקחת ילד מהגן - מסתכלים עליה בעין ביקורתית, או מבינים שזה חלק לגיטימי ומשותף מהחיים של כולנו?
• והאם מדובר בארגון שרואה את האדם בשלמותו - כולל האחריות המשפחתית, ולא רק את המקצוען שמולו?

"אני תמיד אומרת - תבחרו את הארגון שאתן רוצות לעבוד בו. לכל אחת יש את הערכים שחשובים לה - תבררו מראש אם הם קיימים שם", מוסיפה ברק. "זה לא רק אם יש חדר הנקה או יום עבודה מהבית, אלא איך מתייחסים לזה. האם המנהלים באמת מאמינים בגמישות? האם קידום אפשרי גם אם את לא זמינה 24/7? אלו הדברים שמרכיבים את המציאות של נשים בעבודה - ושם מתחיל השוויון האמיתי."

"מועמדות רבות לעבודה שואלות בראיונות אם ניתן לצאת מוקדם להוציא את הילדים מהמסגרות החינוכיות, ומתפשרות על שכר כדי לזכות במקום עבודה גמיש. למעשה, נשים עדיין נמצאות על מסלול האימהות במקרים רבים, מה שפחות ניכר בבקשות או בדרישות של האבות", מסבירה נטע איל, מנהלת פעילות עסקית ב-AGILINA, המתמחה בפתרונות בתחום גיוס ומשאבי אנוש.

"בנוגע לתפקידים בכירים וניהוליים, המצב לא כל כך שונה - קיימת מגמה די ברורה של נשים שכבר בעת הגיוס שלהן מבקשות אתגר מקצועי ולהיות בעמדות מפתח אבל מבלי לזנוח את הבית".

בעמדת המגייסת, אסנת נחשפה לתופעה מדהימה: "היו לי ארבעה מקרים בשנים האחרונות שבהם נשים ביקשו שכר נמוך בהרבה ממה שהוקצה לתפקיד - לעומת הגברים שהתראיינו לאותה משרה. בכל ארבעת המקרים נתנו להן יותר ממה שהן ביקשו", היא אומרת. "הן צריכות להרוויח את מה שמגיע להן - גם אם הן לא דורשות את זה בעצמן".

המציאות היא כזו: גברים מבקשים יותר. נשים נזהרות, מתלבטות, מתחשבות. ואז - מקבלות פחות. ואם אין מישהי בצד השני שמתקנת את העיוות - הפער רק גדל. "מאוד חשוב לעשות סקר שוק לפני ראיון", מדגישה אסנת. "לדעת מה מקובל, מה הטווח, ואז להגיד - זה מה שמקובל בתפקיד הזה, ואני מצפה שתתגמלו אותי בהתאם".

גם בלפר מספרת שנתקלה בנשים שנזהרות בתשובות שלהן כשהיא שואלת אותן בראיונות עבודה מה השכר שהן מצפות לקבל. "הן מתחילות להתכווץ במושב ולהתנצל, ואני אומרת להן לשחרר ולהגיד בדיוק את גובה השכר שהן חושבות שמגיע להן - בלי להתנצל. לא להמעיט מערכן".

גם נטע איל מ-AGILINA מאשרת שמועמדות רבות שמתראיינות לתפקיד לעיתים מבקשות שכר נמוך יותר מגברים. "כשאנחנו רואים את הפערים, נציע למועמדת לבקש שכר גבוה יותר בהתאם למה שמקובל בשוק ולא להתפשר - בטח אם לצידן יש מועמדים גברים שאנו מראיינים ומבקשים יותר."

ללא ספק, הפערים בין גברים לנשים מחלחלים גם לראיונות עבודה. מנהלות משאבי אנוש כמו אסנת ונעמה עדיין נחשפות לשאלות בלתי לגיטימיות שנשאלות לנשים - לא אחת, אלא כעניין שבשגרה. "שואלים - איך את תסתדרי עם שלושה ילדים? איך את חושבת שתעבדי פה עד מאוחר? והנשים פשוט קופאות. עונות מתוך בלבול, כי הן רוצות למצוא חן, לא להיתפס כבעייתיות", אומרת אסנת.

ההמלצה של אסנת ברורה: אידיאלית, מומלץ להציב גבול ברור ולהגיד שהשאלה לא רלוונטית. אבל מכיוון שרובינו עלולות לקפוא, הכי טוב להתכונן מראש לשאלות כאלה. לדעת מה את רוצה לענות, ולשמור על גבולות בריאים. "אפשר להגיד: 'אם אני כאן בראיון - סימן שאני יודעת למה אני נכנסת', ואם הריאיון מרגיש לא מכבד (ולא חוקי!) - תחליטי שאת לא רוצה לעבוד שם", היא אומרת.

"נשים מפחדות להפסיד הזדמנות, אבל אם זו חברה ששואלת אותך על מספר הילדים שלך או שעות ההנקה שלך - את לא באמת רוצה להיות שם, כי זה לא באג, זה פיצ'ר שמשקף את תרבות החברה", מוסיפה אסנת.

נעמה דווקא מספרת שנשים שמגיעות אליה לראיונות עבודה דווקא מספרות בעצמן, מבלי שנשאלו, על מספר הילדים שיש להן ועל האימהות שלהן. "במודע או שלא במודע, הן רוצות לשים את הנושא על השולחן, כדי שלא יחשבו אחר כך שהן ניסו להסתיר. אני בעד, כי אני חושבת שאין מה להתנצל על הורות. נהפוך הוא, זה דווקא מראה על בגרות של המועמדת לעבודה, ועל יכולת הכלה ויכולת להתמודד עם מורכבות במצבים רבים", היא אומרת.

אחת השאלות המשמעויות היא מתי לספר למעסיק שאני בהריון ובעיקר האם לספר זאת בראיון לעבודה חדשה. לדברי נטע איל, מנהלת פעילות עסקית ב-AGILINA, המתמחה בפתרונות בתחום גיוס ומשאבי אנוש: "באופן רשמי מעסיקים יגידו שאין להם בעיה עם נשים שחוזרות מחופשת לידה או בהריון, אבל לצערנו הם יעדיפו את מי שמתמודד על המשרה ואין לו מגבלות. לצד זאת יש הרבה מעסיקים שיבדקו את הניסיון והייחודיות של המועמדים במקרה של הריון, ואם ההריון הוא בשלבים המוקדמים ישמחו לקחת את העובדת לעבודה בהנחה שיש הסכמה הדדית שתחזור לעבודה לאחר חופשת הלידה".

הפערים לא ייעלמו ביום אחד, אבל נשים כמו אסנת, נעמה ונטע מוכיחות שאפשר לעשות שינוי גם מבפנים. הן לא מחכות לרפורמה חוקית או ליום האישה הבא - הן בודקות מדיניות שכר, שוברות תקרות זכוכית, מראיינות ומובילות, ובעיקר - עוזרות לנשים אחרות להעז.