לא הכל זה כסף: כך המגזר הציבורי יכול להתחרות בהייטק

פערי השכר בין המגזר הציבורי למגזר העסקי הפכו בשנים האחרונות לאחת הסוגיות הבוערות בשוק העבודה. לפי הפרסומים, הפער כבר הגיע לכ-25% בשנת 2025, נתון שמעלה שאלה לא פשוטה: איך המדינה אמורה למשוך אליה עובדים איכותיים, כאשר השוק הפרטי יודע להציע שכר גבוה יותר, בונוסים, אופציות והבטחה לקצב קריירה מהיר בהרבה?

אבל ייתכן שהשאלה עצמה מעט מטעה. השירות הציבורי, מזכירה לימור ברזילי, סמנכ"לית ייעוץ ואסטרטגיה בחברת AVIV, מעולם לא נועד להיות העתק של השוק הפרטי. הוא פועל לפי מערכת אחרת של תמריצים, ציפיות וערכים.

"השירות הציבורי לא צריך, וגם לא יכול, להתחרות בשוק הפרטי על כסף, אלא על ערכים", אומרת ברזילי. "לפני שרצים למסקנה שהפתרון הוא מרוץ שכר מול השוק הפרטי, כדאי לזכור אמת בסיסית: השירות הציבורי מעולם לא היה, וגם לא אמור להיות, העתק של המגזר העסקי".

מחפשי עבודה? אלפי משרות פתוחות מחכות לכם באתר ג'ובנט מקבוצת וואלה >>

במשך שנים התקיים בישראל מעין חוזה לא כתוב בין המדינה לבין עובדיה. עובדי השירות הציבורי הרוויחו לרוב פחות מעובדים מקבילים במגזר העסקי, אבל קיבלו בתמורה יתרונות אחרים: קביעות, ביטחון תעסוקתי, תנאים יציבים, איזון טוב יותר בין עבודה לחיים פרטיים ובעיקר תחושת שליחות.

מי שבוחר לעבוד בשירות המדינה, ברשות מקומית, בבית חולים ציבורי או במערכת החינוך, לא עושה זאת בדרך כלל מתוך ציפייה לאקזיט או לתגמול מהיר. הבחירה הזו נשענת לא פעם על רצון להשפיע, לעצב מדיניות, לתת שירות לאזרחים או להיות חלק ממערכת שמנהלת את החיים עצמם.

"זו אולי הנקודה החשובה ביותר שחסרה בשיח", אומרת ברזילי. "השירות הציבורי אינו רק מקום עבודה. הוא אמור להיות גם מסגרת של ערכים ומשמעות".

לדבריה, ההבדל בין המגזרים אינו רק בגובה השכר, אלא גם במנוע הפנימי שמפעיל אותם. בשוק הפרטי המנוע המרכזי הוא רווח, צמיחה ותשואה לבעלי מניות. אין בכך פסול, אך זו מערכת תמריצים שונה לחלוטין מזו שאמורה להניע את השירות הציבורי.

הפער בין המגזר הציבורי לפרטי אינו תופעה ישראלית בלבד. במדינות רבות ב-OECD קיימת לאורך זמן "פרמיית שכר שלילית" במגזר הציבורי עבור עובדים בעלי מיומנויות גבוהות, בעיקר בתחומים שבהם המגזר העסקי מתחרה באגרסיביות על כוח אדם, כמו טכנולוגיה, פיננסים ומקצועות אנליטיים.

במילים אחרות, עובדים איכותיים בשירות הציבורי לא תמיד מקבלים את הפיצוי שלהם רק דרך שכר. לעיתים הוא מגיע דרך יציבות תעסוקתית, פנסיה, ביטחון כלכלי, סביבת עבודה מאוזנת יותר ותחושת משמעות.

ועדיין, ברזילי מדגישה כי אין פירוש הדבר שאפשר להתעלם מהפערים. אם המדינה לא תצליח למשוך רופאים, כלכלנים, אנשי דאטה, מהנדסים ומנהלי מדיניות איכותיים, הציבור כולו ישלם את המחיר. "הפתרון אינו בהכרח להפוך את השירות הציבורי לגרסה חיוורת של ההייטק", היא אומרת. "ניסיון כזה יהיה יקר, בעייתי ולעולם לא באמת ינצח את השוק הפרטי במשחק שלו".

השאלה המרכזית, אם כן, אינה רק איך מצמצמים את פערי השכר, אלא איך מחזירים לשירות הציבורי את כוח המשיכה שלו. איך גורמים לעובדים מוכשרים לראות בו מקום שבו אפשר להתפתח מקצועית, להשפיע באמת, ליהנות מסביבת עבודה איכותית ולהיות חלק ממערכת בעלת ערך ציבורי.

לפי ברזילי, זה מחייב שינוי שפה. במקום לדבר רק על תלושי שכר, צריך לדבר גם על שליחות, מקצועיות, סביבת עבודה, יוקרה ניהולית והיכולת להשפיע על חיי האזרחים. "אולי הגיע הזמן לדבר על השירות הציבורי בשפה אחרת", היא אומרת. "לא רק כמה משלמים בו, אלא למה בכלל כדאי לעבוד בו? איך מחזקים את תחושת השליחות, משפרים סביבת עבודה, משפרים את מקצועיות הדרג הציבורי ומחזירים למערכת את היוקרה שאבדה לה בשנים האחרונות".

בסופו של דבר, הבחירה בשירות הציבורי אינה תמיד הבחירה בתלוש הגבוה ביותר. עבור רבים, היא הבחירה ביציבות, במשמעות ובהזדמנות להשפיע על החיים של כולנו. בעולם עבודה שבו עובדים מחפשים לא רק שכר אלא גם ערך, ייתכן שדווקא שם נמצא היתרון הגדול ביותר של השירות הציבורי.