זיכרון בלוח הפגישות: איך ארגונים בחרו לציין את יום השואה?

יש ימים שבהם גם המיילים נעצרים, שיחות הזום מתפזרות מוקדם מהרגיל, ולוח הפגישות זה שבדרך כלל לא משאיר מקום לנשימה, מפנה לפתע מקום לשקט. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא רגע כזה בדיוק: נקודת עצירה בתוך שגרת עבודה אינטנסיבית, שבה ארגונים נדרשים לא רק "לציין" זיכרון, אלא גם לחשוב בכל שנה מחדש איך עושים את זה בצורה כזו שתייצר אימפקט אמיתי.

בשנים האחרונות נדמה כי יותר ויותר מקומות עבודה מבקשים להתרחק מהפורמט הטקסי המוכר, ולחפש דרכים לגעת בזיכרון באופן עמוק, אישי ורלוונטי יותר לעובדים. לא עוד רק טקס קצר לצד צפירה, אלא ניסיון לייצר חיבור של ממש - כזה שנשאר גם אחרי שהיום מסתיים.

כדי להבין איך זה נראה בפועל, בדקנו כיצד ארגונים שונים בחרו לציין את היום הזה.

ברשות החדשנות בחרו השנה לקחת את פורמט "זיכרון בסלון" המוכר, ולהכניס אותו פנימה - אל תוך הארגון עצמו. במקום להביא סיפור חיצוני בלבד, ניתנה הבמה לעובדים שהם בני דור שני ושלישי לשורדי שואה, אשר שיתפו את סיפורם האישי בפני עמיתיהם, ובכך הפכו את הזיכרון ממשהו רחוק ומופשט לחוויה קרובה, אנושית ומוחשית.

הראשון שעלה לשתף היה שי מלצר, מנהל התכנית הלאומית לביו-קונברג'נס, שסיפר על סבו וסבתו, דבורה וזאב, ועל מסע הישרדות מטלטל שעברו במהלך המלחמה - מגטו קובנה, דרך מחנה הריכוז שטוטהוף בו נכלאה סבתו ונאלצה לעבוד בפרך, ועד מחנה דכאו בו נכלא סבו. לאחר המלחמה שבו השניים למינכן, שם נולד אביו, והחלו לבנות מחדש את חייהם מתוך האובדן.

הסיפור הוצג מנקודת מבט אישית של נכד לשורדי שואה, אשר אמנם שיתפו לאורך השנים את הזוועות שחוו, אך לצד זאת בחרו לחיות את חייהם במלואם - הם רקדו, טיילו, הקפידו על פעילות ספורטיבית, ובנו משפחה ענפה מתוך שמחת חיים ונחישות. מלצר אף התייחס לדור הצעיר של היום, שלגביו קיימת דאגה רבה נוכח התקופה המאתגרת שהחלה בקורונה ונמשכת במלחמה, והדגיש כי דווקא מציאות זו עשויה לעצב דור בעל חוסן נפשי ופיזי, בדומה לזה שאפיין את סבו וסבתו.

גם במנהלת תקומה, המובילה את שיקום חבל התקומה אחרי אסון השבעה באוקטובר, בחרו לשים את הסיפור האישי במרכז, וקיימו טקס לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה שהתמקד בעדויות של עובדי המנהלת ובני משפחותיהם. במסגרת הטקס שיתפו העובדים את סיפוריהם של קרוביהם מתקופת השואה, ובכך נוצר חיבור ישיר בין הזיכרון הלאומי לבין הסיפורים המשפחתיים שממשיכים להדהד גם כיום.

ד"ר אתי סממה, מובילת תחום הבריאות במנהלת, סיפרה בגוף ראשון את סיפורם של אביה ואמה, אליהו ושולמית שולץ, וטלי הירש שרמן, מובילת משימת פיתוח, דיור ותשתיות, שיתפה את סיפורה של סבתה, לאה (לילי) זליג ז"ל, שנפטרה לפני כחמש שנים בגיל 95. הטקס כלל גם דברים שנשא ראש מנהלת תקומה ותנופה לצפון, אביעד פרידמן, ונחתם בביצוע משותף ומרגש לשיר "פרח" של יהודה פוליקר, שביצעו עובדי המנהלת לי עוז ובעז ברזילי.

בתכנית המלגות IMPACT של ארגון FIDF בחרו לגשת ליום השואה דרך שילוב של עדות אישית ושיח פתוח, במסגרת מפגש "זיכרון בסלון" ערכי ומשמעותי עבור הסטודנטים והמלגאים. המפגש כלל עדות מרגשת של שורדת השואה רחל גרינברג-תדמור, אשר שיתפה את סיפורה האישי ואפשרה חיבור בלתי אמצעי לסיפורי התקופה.

לצד העדות, התקיים דיון קבוצתי שנועד לעודד את המשתתפים לעסוק במשמעות הזיכרון עבורם - בשאלות של זהות, אחריות אישית והמשכיות, ובחיבור שבין זיכרון השואה למציאות חייהם כיום. המפגש האינטימי לא נועד רק להנציח ולזכור, אלא גם לחזק את תחושת השליחות, הערבות ההדדית והמחויבות החברתית בקרב הדור הצעיר, ברוח ערכי התוכנית.

גם בארגון תגלית בחרו לייצר חיבור דרך סיפור, עם הרצאה של דפי אקרמן מיד ושם, שהתמקדה בנושא "משפחה חלופית בשואה". במסגרת ההרצאה נחשפו עובדי הארגון לסיפורה של קבוצת נשים יהודיות שהתארגנו יחד בתנאים קיצוניים במחנה פלשוב, יצרו לעצמן מסגרת מתפקדת הדומה למשפחה, עם אחריות משותפת על מזון, תמיכה וסיוע הדדי - ובכך הצליחו לשרוד.

ההרצאה בחנה כיצד קשרים חברתיים חזקים, אחריות משותפת ושיתוף משאבים הפכו לכלי הישרדות ממשי בתנאים בלתי אפשריים, והדגישה את המשמעות של סולידריות אנושית - מסר שלא נשאר רק בעבר, אלא מקבל משמעות גם בתוך סביבת העבודה של היום.

בספרייה הלאומית בחרו לגשת ליום השואה דרך דיון רעיוני, עם הרצאה שעסקה בשאלה האם מותר או רצוי לעסוק בענייני חולין גם בתקופת מלחמה. הדיון נשען על מחלוקת היסטורית בין לאה גולדברג, שסברה כי גם בעתות קשות יש מקום לעסוק באהבה ובחיים עצמם, לבין אברהם שלונסקי, שטען כי בתקופות כאלה יש לכתוב רק שירה מגויסת.

נתי גבאי, מנהל התוכן הדיגיטלי של הספרייה הלאומית, העביר לעובדים הרצאה שפתחה מרחב לחשיבה על הקשר שבין יצירה, מציאות ומשבר - סוגיה שנדמה כי לא איבדה מהרלוונטיות שלה גם כיום.

גם בחברת הפינטק Intuit, המעסיקה כ-500 עובדים במרכז הפיתוח שלה בפתח תקווה, בחרו לציין את יום השואה באמצעות הרצאה של ההיסטוריון וחוקר השואה פרופ' גדעון גרייף, שהתמקדה ב"אלבום אושוויץ" - התיעוד המצולם היחיד של תהליך ההשמדה במחנה משנת 1944, כפי שצולם על ידי הנאצים. ההרצאה הציגה בפני העובדים את הרקע ההיסטורי של האלבום, את נסיבות יצירתו ואת חשיבותו כעדות נדירה לתקופה, תוך התמקדות בהבנת המשמעות של תיעוד היסטורי וההקשר שבו נוצר.

במרכז המו"פ של AT&T בחרו השנה לקיים מפגש אינטימי במסגרת "זיכרון בסלון", במסגרתו אירחו את שורד השואה דני לרנר. במהלך האירוע שיתף לרנר את עובדות ועובדי המרכז בסיפור הישרדותו כתינוק במלחמת העולם השנייה, בגבורת אימו ובמסע המשפחתי שעברו: מהישרדות, דרך העלייה לישראל ועד בניית חיים חדשים בארץ.

בחברת אורקל ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה במפגש "זיכרון בסלון", במסגרתו התארחו שני שורדי שואה, יעקב ואלישבע שוורץ, ושיתפו את עובדי החברה בסיפור חייהם המרגש והמעורר השראה. יעקב, שנולד בשנת 1934 בהונגריה, עבר עם משפחתו גטו, מחנות עבודה ומחנה כפייה בווינה, ואף שרד צעדת מוות וטבח אכזרי ממנו ניצל בנס. אלישבע, שנולדה בשנת 1942 ברומניה במהלך המלחמה, נמלטה עם אמה לאחר שאביה נלקח לעבודות כפייה. לאחר המלחמה עלו שניהם לישראל, שם הכירו, התחתנו והקימו משפחה ענפה. הסיפור האישי שלהם המחיש את כוח ההישרדות, התקווה והיכולת לבנות חיים חדשים - ואת המשמעות של קהילה, תמיכה הדדית וחיבור אנושי גם היום.

בסוף, בתוך יום עבודה עמוס ומדוד, יום השואה מכניס משהו אחר לגמרי למשרד: רגע של עצירה, הקשבה וחיבור. בין סיפורים אישיים, הרצאות ושיח פתוח, נראה כי הארגונים מנסים לזוז ממסגרת של טקס, למקום שיש בו משמעות אמיתית שנשארת גם אחרי שחוזרים לשגרה.