המרדף אחרי התואר: כשהשוק משתנה מהר יותר מקצב הסילבוס

במשך עשורים, תואר ראשון נתפס ככרטיס כניסה כמעט הכרחי לשוק העבודה: סימן לאיכות, רצינות ויכולת מקצועית. אלא שבעשור האחרון, וביתר שאת מאז האצת מהפכת ה-AI, ההנחה הזו הולכת ומתערערת. שוק העבודה משנה כללים בקצב מסחרר, בעוד מוסדות ההשכלה הגבוהה ממשיכים לפעול לפי מודל איטי, כבד וארוך טווח. הפער הזה מציב סימן שאלה מהותי סביב תפקידה של האקדמיה בעולם שבו הידע מתעדכן בקצב של גרסת תוכנה.

יותר ממחצית מהישראלים בגילאי העבודה מחזיקים כיום בתואר אקדמי - שיעור מהגבוהים במדינות ה־OECD. לפי נתוני הארגון, ישראל נמצאת באופן עקבי מעל ממוצע המדינות המפותחות בשיעור בעלי השכלה גבוהה. במשך שנים נתפס התואר הראשון כמדד מרכזי לאיכות מועמד וככרטיס כניסה כמעט הכרחי לשוק העבודה. אולם בשנים האחרונות, ובעיקר עם האצת מהפכת ה-AI, גובר הדיון סביב הרלוונטיות של התואר כבסיס להשתלבות תעסוקתית.

נתונים של מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית מצביעים על כך שחלק ניכר מבעלי התואר בישראל מועסקים בעבודות שאינן דורשות השכלה אקדמית - תופעה של "עודף השכלה". אין משמעות הדבר שתואר איבד את ערכו, אלא שנוצר פער הולך וגדל בין היקף האקדמיזציה לבין האופן שבו שוק העבודה מתגמל בפועל השכלה פורמלית. יש תחומים שבהם תואר עדיין נדרש ומשתלם - רפואה, הנדסה ומקצועות עם רישוי - אך בתחומים אחרים, שבהם התואר הוא בעיקר כלי לשיפור סיכויי תעסוקה, יותר ויותר צעירים מפקפקים בכדאיות של מסלול אקדמי ארוך.

ב־2026 זה כבר סוד גלוי: האקדמיה לא איבדה את הערך שלה, היא איבדה את הקצב. בעוד הסילבוס מתקדם בקצב של שנה אקדמית, השוק מתקדם בקצב של עדכון גרסה. מהפכת ה-AI אינה ממתינה לוועדות מקצועיות או לסילבוסים רב־שנתיים. היא מפרקת מקצועות למשימות, הופכת חלק מהן לאוטומטיות, ומגדירה מחדש אילו כישורים נדרשים ומי נחשב מועמד מתאים. השאלה המרכזית כבר אינה אם יש תואר, אלא אם קיימת יכולת להשתנות: מה אדם יודע לעשות עכשיו, ועד כמה הוא מסוגל ללמוד לבד, מהר, ולהשתפר כבר מחר בבוקר.

האקדמיה טענה לאורך השנים שהתואר מקנה יכולות בסיסיות כמו חשיבה ביקורתית ויכולת למידה. ייתכן שזה נכון, אך עולה השאלה האם נדרש לשם כך ניתוק של שלוש־ארבע שנים משוק העבודה, בעלות כלכלית גבוהה, או שניתן לפרק את היכולות הללו למסלולים קצרים וממוקדים יותר.
ניתוק ממושך מהשוק בתקופה של שינוי מואץ הוא מהלך מסוכן. הוא מחמיץ הזדמנות להשתלב בליבת המהפכה הטכנולוגית ולנצל הזדמנויות שנוצרות בקצב יומיומי. אם יכולתה של האקדמיה להשתנות מוגבלת, והצעת הערך שלה ממשיכה להיות ארוזה כתואר ארוך, ייתכן שתפקידה המרכזי צריך להישאר במחקר ובהעמקת ידע - ולא בהכשרה תעסוקתית מיידית.

בהנחה שהחלטתם לבחור בנתיב האקדמי, מספר שאלות שניתן לשאול את עצמכם לפני שיוצאים לדרך. ראשית, האם התואר הזה יקנה לכם יכולות שאי אפשר לרכוש בהכשרה קצרה וממוקדת או בלימוד עצמי? בעולם שבו כמעט כל ידע זמין אונליין - דרך פלטפורמות למידה, קורסים דיגיטליים וכלי AI - השאלה איננה מה לומדים, אלא איזה עומק נרכש. ידע טכני ניתן לרכוש מהר ובעלות נמוכה יחסית; לעומתו, עומק תיאורטי, חשיבה מורכבת או תחום עניין שמצדיק התמסרות ארוכת טווח הם אלו שעשויים להצדיק השקעה של שלוש שנים במסלול אקדמי.

שנית, מה אוכל להראות למעסיקים בסוף התואר? שוק העבודה מגייס היום לפי הוכחות ולא לפי כותרות. תוודאו שהפרקטיקה קיימת, שהסילבוסים כוללים את מה שהשוק דורש בתחום, שיש פרויקטים ושיתוף עם התעשייה וניסיון מעשי שניתן לצבור תוך כדי הלמידה. בהנחה שיש מולכם מועמד שתוך כדי התחיל לעבוד בתחום במשרות ג'וניור- מה היתרון שאתם מביאים? אם התשובה היא רק מוסד הלימודים בו למדתם והציונים אותם קיבלתם- זו נורת אזהרה.

ולבסוף, עד כמה מושפע התחום אותו אתם לומדים מקצב ה-AI? כנראה שבתוך שלוש השנים של התואר התחום שלכם ישתנה בצורה דרמטית. האם אתם לומדים להתעדכן וללמוד מחדש? האם המיומנויות שנרכשות הן בסיס שישרוד ועד כמה מוסד הלימוד מאפשר לתואר "לנשום" ולהשתנות?
כאמור, ישראל בין המדינות המובילות ב־OECD בשיעור בעלי תואר ראשון, כשהעולם מתחיל להבין שהריצה לתואר ראשון כרף מינימום לתעסוקה היא שגויה. השוק ישתכלל וידע למיין מועמדים לא רק על בסיס המוסד בו למדו או כותרת התואר, אלא על בסיס מיומנויות. במיוחד כשהן משתנות במהירות עצומה.

השורה התחתונה ברורה: האקדמיה הישראלית פורצת גבולות, אבל בכל הקשור להכשרה לתעסוקה- אם היא לא תבחר להשתנות- היא תהפוך ללא רלוונטית עבור חלק הולך וגדל מהציבור. בעידן שבו השוק והמיומנויות זזים בקצב של עדכון גרסה, התארים צריכים לנשום ולהתעדכן בהתאם. ואם לא- לפחות מדי סמסטר.



אבי שניר הוא מייסד ומנכ"ל Elevaition.