בריונות בעבודה: איך לזהות דגלים אדומים ולהציב גבולות ברורים

טום היה באמצע שנות הארבעים לחייו. הוא היה מגשר מקצועי מוכשר ועבד בחברת שירותי ייעוץ פיננסיים. עובד מיומן עם עשרים שנות ניסיון והוא נודע כאדם דיפלומטי, קליל ומנומס. הוא התחבב על לקוחותיו בקלות והם נתנו בו אמון.

הבוס של טום, לעומת זאת, כל הזמן חיפש אותו. נראה שכל דבר אצל טום מטריד אותו. הפריע לו למשל המבטא של טום. רוב האנשים בקושי שמו לב למבטא, אבל בכל פעם שטום עמד לשוחח בטלפון עם לקוחות, הבוס היה אומר לו משהו כמו, "אולי אתה יכול לא לדבר במבטא הזה?"

הפריע לו גם הלבוש של טום. קוד הלבוש המקובל בחברה היה של לבוש עסקים יומיומי, בלי חליפות אלא כאשר העובדים מתבקשים להתלבש אחרת. יום אחד, כאשר טום היה בדרכו לפגישה במכנסיים מחויטים, חולצה אלגנטית, ומעיל ספורט חדש לגמרי, הבוס תפס אותו ושאל: "למה אתה לא לובש חליפה?" בהזדמנות אחרת הוא ננזף כי הרכיב משקפי שמש - לא בפגישה אלא ברחבת הכניסה של הבניין. והיה עוד מקרה. כאשר היו בנסיעת עבודה, הבוס נזף בו על כך שמסר את המזוודה שלו להובלה בבטן המטוס, מפני שאיסוף המזוודה לאחר הטיסה יאלץ את הבוס להמתין.

טום ניסה להתאים את עצמו לדרישות. בכל פעם שהבוס העיר לו הוא התנצל והבטיח לשפר את דרכיו. אחרי שנה וחצי טום פשוט קם והלך. בלי דרמה, בלי מאבק. רק יציאה שקטה מהמערכת. זה לא סוף הוליוודי - אבל זו בחירה. והיא מעלה שאלה לא נוחה: האם תמיד אנחנו באמת חסרי אונים מול בריונות בעבודה, או שלפעמים אנחנו פשוט לומדים לשחק את תפקיד הקורבן?

בריונות בעבודה לא מחזיקה רק מכוחו של הבריון, אלא גם מתחושת חוסר האונים של הקורבן. המחקרים הראשונים על חוסר אונים נלמד הראו שבעלי חיים שקיבלו מכות חשמל אבל לא למדו כיצד לשלוט בהם ויתרו בסופו של דבר על המאמצים לנסות להימנע מהכאב. אבל בעלי חיים שלמדו שלחיצה על ידית תעצור את מכות החשמל המשיכו להילחם כדי להגן על עצמם ולמנוע את הישנות הכאב.

מחקרים חדשים יותר על הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) תומכים במסקנות האלה: כאשר קורבן יכול לעשות דבר מה בעיצומו של משבר - להיחלץ ממכונית לאחר תאונת דרכים, או להציל מישהו אחר - ההשפעה הפסיכולוגית של הטראומה פחות הרסנית והקורבנות מרגישים פחות חסרי אונים. הדרך לצאת ממצבים כאלה היא להתמקד בפעולות, במעשים שיצילו אותנו. צריך ללחוץ על הידית. כמו רבים מהאתגרים האחרים שכבר נגענו בהם בספר הזה, כשמדובר ביציאה מתפקיד הקורבן, הצעד הראשון הוא להתנהג אחרת.

מאוד אירוני שאנשים המנצלים את כוחם לרעה הם לעתים קרובות אנשים מפתים ביותר. מדוע אנחנו נמשכים לאנשים האלה? מדוע אנחנו מתאהבים בהם? מדוע אנחנו הופכים אותם לאלילים ורוצים לעבוד אצלם? או מצביעים למועמדים פוליטיים היורקים שנאה לכל עבר (אפילו לעברנו)? אנחנו נמשכים לאנשים מסוגים כאלה, בייחוד כאשר אנחנו מרגישים חסרי כוח, מפני שכוחם, עמידתם האיתנה והצלחתם לשלוט באחרים משרים בנו תחושת ביטחון בנוכחותם, בין שהם מתכוונים להגן עלינו ובין שלא.

הימצאות בנוכחות אדם עתיר כוח היא דבר מלהיב עבור רובנו - וגם קצת מפחיד. זאת אחת הסיבות לכך שנשים נמשכות לגברים אגרסיביים, ולכך שעובדים ועובדות מקבלים לפעמים בהתלהבות הזמנות למשקאות, לארוחות או לנסיעות מצד הממונים עליהם, מסיבות שנובעות בעיקר מקרבה לכוח.

זאת גם הסיבה למציאות הטרגית שקורבנות התעללות - אנשים שבילדותם נשללו מהם אהבה, תשומת לב וחביבות - עוברים בהמשך חייהם ממערכות יחסים פוגעניות מסוג אחד למערכות יחסים פוגעניות מסוגים אחרים. במקום העבודה, המשיכה הזאת מתורגמת להערצה לבוסים קשים, סלחנות להתנהגות פוגענית, ורצון להיות "בצד הנכון" של מי שמחזיק בכוח.

מומחים יאמרו לכם שהדרך הטובה ביותר להימנע מלהיות מטרה לבריונות היא להימנע מלפתח כל קשר עם הבריון. זה ברור. הבעיה היא שלא תמיד קל לזהות זאב בעור כבש. אולי הדבר החשוב ביותר שכל אחד מאיתנו יכול לעשות הוא ללמוד לזהות אנשים שמשתמשים לרעה בכוח כאשר אנחנו נתקלים בהם:

לא מקבל "לא". קודם כול, שימו לב לאנשים שלא מוכנים לקבל סירוב. לעתים קרובות זה מתחיל במתיקות, ובמשך זמן מה, כשמישהו מתעניין בנו זה יכול להחמיא, אפילו אם בעצם אנחנו לא מעוניינים בתשומת הלב הזאת. אבל מישהו שמתנהג כאילו אין חשיבות להעדפות שלכם בעצם אומר לכם שלא אכפת לו מה אתם רוצים. אפשר לפרש התעניינות תוקפנית כזאת גם כסימן לחוסר כבוד.

אתם מיוחדים - האחרים זבל. היזהרו מאנשים המתייחסים אליכם כאילו אתם מיוחדים מאוד ובה בעת מראים חוסר כבוד או בוז כמעט לכל אדם אחר. הם מנסים לבסס את שליטתם בכם. יש להם רעב שלעולם אינו יודע שובע לכוח, לשליטה ולצייתנות, ובמוקדם או במאוחר, כשלא תוכלו עוד לספק את הרעב הזה, אתם תאבדו את מעמדכם בעיניהם והם יבזו גם אתכם.

לא לנגוס בפיתיון. אם אתם לא יכולים ליצור מרחק פיזי ביניכם לבין הבריון, אתם יכולים ליצור מרחק פסיכולוגי על ידי סירוב לשתף פעולה עם ההתנהגות הרעה. אנשים המנצלים את כוחם לרעה משתוקקים להוכחות לכך שאכן יש להם כוח ושיש למעשיהם השפעה. הם יעשו ככל יכולתם כדי שלא תרגישו רגועים ובטוחים. אם תנגסו בפיתיון על ידי כך שתַראו פחד או כעס, או אפילו צורך להתנצל, זה רק יסב לבריון הנאה.

אל תתנצלו ואל תאשימו את עצמכם. מי שממהר לקחת אשמה - מזמין שליטה.
נפגעי אלימות והתעללות מאשימים את עצמם לעתים קרובות על הכאב המייסר אותם. זה חלק ממה שמבקשים הבריונים להשיג: האשמת הקורבן בגרימת הפגיעה היא אחת מהדרכים הרבות שבהן בריונים משמרים את שליטתם. לעתים קרובות אנחנו מרגישים שמסוכן מדי להאשים את האנשים שפוגעים בנו מכיוון שאנחנו מרגישים שאנחנו תלויים בהם. עובדים הסובלים מהטרדות בעבודה לעתים קרובות סובלים את הפגיעות בהם מפני שהם פוחדים לאבד את העבודה או פוחדים מנקמה. לא תמיד אנחנו יכולים להאשים או להעניש את מי שפוגעים בנו, אבל כאשר אנחנו מאשימים את עצמנו בפגיעות שגורמים לנו אחרים, זהו ניצחון עבורם.

שמרו על הגבולות שלכם. אם עברתם התעללות מצד אדם עם כוח, הרי שלמרבה הצער עברתם התניה. אתם כבר יודעים איך לקיים קשר עם אדם המנצל לרעה את כוחו וודאי מרגישים שהסיטואציה מוכרת לכם - ולכן אתם שוב נגררים לתוכה. מעבר לכך, אנשים שנוצלו בעבר לעתים קרובות נראים קלים לניצול. חשוב לשמור על גבולות. להגדיר עדיפויות ברורות ולהקפיד על גישה נחושה. או לפחות, להתנהג כאילו זה המצב.

בחירה זהירה של הֶקשרים. כפי שכבר ראינו, הדברים המקנים לאנשים כוח הם לא רק מי שהם והמשאבים שהם שולטים בהם, אלא גם ההֶקשרים שבהם הם פועלים. הנורמות המגדירות מה מקצועי ומקובל אחרי שעות העבודה או מחוץ למשרד הרבה פחות ברורות, ולכן יש יותר מקום לפרשנות בנוגע להתנהגויות העוברות את גבול המותר. בכל פעם שאתם נפגשים מחוץ למקום העבודה, אתם כבר לא ממש נמצאים בפומבי מפני שאף אחד לא מכיר אתכם ולא יודע מה אופי הקשר ביניכם, והגבול בין התנהגות נאותה לבלתי נאותה נהיה פחות ברור. כדאי להתרחק מהקשרים יותר מדי פרטיים, או מכאלה שבהם מיטשטשים הנורמות והתפקידים המגדירים התנהגות נאותה.

להראות ששמנו לב. התנהגות בלתי הולמת מכל הסוגים נמשכת כאשר אנשים מתייחסים אליה בסובלנות. אף אחד לא רוצה להקים מהומה בגלל כל חריגה מהמקובל, וממחקרים על התנהגות לא-מילולית עולה שזה גם לא נחוץ ובדרך כלל אפילו לא אפקטיבי. במקום לתת לרגשות להשתלט עלינו או לשאת נאומים חוצבי להבות, לפעמים אפשר פשוט להראות ששמנו לב למה שקרה באמצעות מבט, בלי חיוך. אם מישהו אומר משהו לא הולם, אפשר פשוט לנעוץ בו מבט ממושך מהרגיל. הפגנת תשומת לב לכך שנעשה משהו לא הולם מבהירה לאדם הפוגע שכעת עוקבים אחר התנהגותו, ודורשת ממנו להצדיק את מעשיו. זוהי דרך להראות שברור לנו שהדבר שהיינו עדים לו הוא לא נורמלי ולדרוש בלי מילים תשובה לשאלה, "למה עשית את זה?"

לחשוף שיניים. כאשר אנחנו נתקלים בשחקן דומיננטי, התגובה הטבעית היא להראות כבוד ולבטל את רצוננו בפניו. גם מפחיד לנסות לנצח בתחרות על כוח מול אדם כזה, אדם שיוצר את הרושם שאין גבול שהוא לא יהיה מוכן לחצות. אבל לפחות לפעמים, כאשר שחקן אחר מבליט את כוחו, רצוי להבליט מולו את כוחנו ביתר שאת. ומועיל לחשוב מה בדיוק מפחיד אותנו, ולזכור שלעתים קרובות, התנהגותם התוקפנית של בריונים מסתירה תחושת חולשה. ולכן לפעמים משתלם לחשוף את התרמית שלהם.

לא מזמן אימנתי שתי מנהלות בכירות שהתמודדו עם בוס מתעמר שניסה ליצור ביניהן יריבות, אחת זכתה ליחס מועדף והשנייה הושפלה. הן הבינו יחד מה בעצם מתרחש, אך לא רצו בעימות. לכן הן רקמו תוכנית לשימוש מושכל בכוח: להיות ידידותיות ובו זמנית להישיר אליו מבט ולחזור על מסר פנימי ברור אנחנו רואות אותך. הן סיפרו לי שזה נפסק אחרי זמן קצר. כשזה חדל להיות מהנה עבורו - הוא פשוט הפסיק.

להראות אמפתיה. לפעמים אפשר לעצור בריונות דווקא על ידי הפגנת הבנה כלפי הבריון. זו לא עמידה לצד הבריון או הצדקתו, אלא שימוש אסטרטגי בנכונות לקבל את רצונו כדי להגן על עצמנו ועל אחרים. מומחים לפתרון סכסוכים מסבירים שהמוטיבציה של אנשים להגן על כבודם מצויה ביסוד צורות רבות של אלימות. לכן ריכוך הבושה על ידי הפגנת חמלה, הבנה ואפילו סלחנות כלפי אדם שחושב לעשות מעשה אלים, יכולה לשכנע אנשים שלא להסלים את המצב ולגרום נזק נוסף.

לא משנה אם יש לנו הרבה או מעט כוח, התנהגות המראה הבנה אנושית ואכפתיות כלפי סבלו של האויב היא דבר שכל אחד מאיתנו יכול להציע לו ושאינו כרוך בשום עלות מצדנו.