למה אנחנו מרגישים לוזרים דווקא כשההצלחה מגיעה? מחקר חדש חושף את הסיבה

יותר מזל משכל? דווקא ברגעים שבהם אנו מוכיחים את עצמנו כלפי הסביבה, בעבודה, בלימודים או בכל תחום אחר, רבים מאיתנו חווים תחושה פנימית הפוכה לחלוטין. במקום סיפוק, מתעוררת מחשבה שעשינו הכול בצורה גרועה, או שההצלחה כלל אינה משקפת יכולת אמיתית.

אם תהיתם מה משותף לאלברט איינשטיין, טום הנקס, מישל אובמה ואמה ווטסון, התשובה היא שכולם דיווחו על התמודדות עם תופעה מוכרת ונפוצה המכונה "תסמונת המתחזה" - אותה תחושה של הצלחה מקרית או מזויפת. השאלה המתבקשת היא מה גורם למוח שלנו להחזיק בדימוי עצמי של כישלון, גם כשהמציאות מצביעה בדיוק על ההפך?

תסמונת המתחזה מתארת פרדוקס פסיכולוגי שבו אנשים בעלי יכולות והישגים גבוהים מייחסים את הצלחתם לגורמים חיצוניים בלבד, כמו מזל או נסיבות, ותופסים את עצמם כמי שהצליחו בדרכי מרמה.

התופעה אינה פוסחת על דמויות מפתח בהיסטוריה או על אנשי ציבור מוערכים. עדויות היסטוריות מצביעות על כך שגם אלברט איינשטיין חווה ספק מתמשך ביחס ליכולותיו, ומישל אובמה הודתה בפומבי כי גם לאחר הישגים חסרי תקדים היא ממשיכה לשאול את עצמה אם היא "מספיק טובה".

גם בעולם הבידור והעסקים התופעה נפוצה: אמה ווטסון, טום הנקס והווארד שולץ, מנכ"ל סטארבקס לשעבר, תיארו כיצד רגעי שיא בקריירה לוו בתחושת חוסר ראויות ובחשש מתמיד ש"בקרוב האמת תיחשף". עדויות אלו ממחישות כי הצלחה חיצונית אינה מביאה בהכרח לוויסות פנימי של תחושת הערך העצמי.

מעבר להיותה חוויה סובייקטיבית של חוסר ביטחון, תסמונת המתחזה נחשבת כיום לתופעה בעלת בסיס נוירולוגי מובהק.

מנקודת מבט מוחית, מדובר בדיסוננס עמוק בין הזיכרון האפיזודי, זה שמתעד אירועי עבר והישגים, לבין התפיסה העצמית. בעוד שהסביבה מזהה רצף עקבי של הצלחות, המוח נוטה לבצע סינון או "מחיקה סלקטיבית" של רגעי הצלחה, ולשייך אותם לקטגוריות של מזל או נסיבות מקריות. תהליך זה קשור בפעילות מוגברת של האמיגדלה, המרכז המוחי המעורב בעיבוד רגשי וזיהוי איומים. במקום לפרש ציפיות גבוהות כהזדמנות, האמיגדלה מפרשת אותן כאיום על המעמד החברתי וכסכנה לחשיפה ולהשפלה.

מחקרים עדכניים מצביעים על קשר הדוק בין תסמונת המתחזה לבין מנגנונים של חרדה ושחיקה. כאשר המוח מזהה פער בין הדימוי העצמי לבין הציפיות החיצוניות, מופעל מעגל עצבי המזין את תחושת האיום. האמיגדלה שולחת אותות מצוקה, ובמקביל אזורים שאחראים על עיבוד רציונלי של זיכרונות הצלחה מפחיתים את פעילותם. כתוצאה מכך, גם אנשים בעלי הישגים יוצאי דופן עלולים להילכד בלולאה מחשבתית שמונעת מהם להפנים את הצלחתם.

מחקר חדש ופורץ דרך, שהתמקד במנהלות בכירות, מגדיר את התופעה כ"חידה" ומציג ממצא מפתיע: רבות מהנשים שהגיעו לצמרת עשו זאת לא רק למרות תסמונת המתחזה, אלא לעיתים גם בזכותה. הפער בין תפיסת העצמי למציאות שימש עבורן מנוע לצמיחה מקצועית, באמצעות מנגנוני פיצוי כמו דייקנות גבוהה, בחינה עצמית מעמיקה וזהירות בקבלת החלטות. תכונות אלו תרמו לאיכות ניהול גבוהה ומדויקת יותר. במובן זה, המחקר מציע לראות בתסמונת לא פגם אלא פוטנציאל לא ממומש לשיפור ביצועים ולשאפתנות.

היכולת לחיות לצד תסמונת המתחזה ולבנות קריירה מצליחה תלויה בניצול הגמישות המוחית ובשינוי האופן שבו המוח מעבד הצלחות. הגישה המוצעת במחקר אינה מבוססת על השתקת הספק, אלא על רתימתו ככלי לניהול סיכונים מושכל.

אחת הטכניקות היעילות בהקשר זה היא תיעוד אקטיבי של הוכחות אובייקטיביות להישגים. פעולה זו מחייבת את המוח לבצע איחזור מודע של זיכרונות הצלחה, ובכך לערער את הנרטיב השלילי האוטומטי. כאשר ההצלחה מיוחסת למיומנויות וליכולות ספציפיות ולא למקריות, מתחזקים הקשרים העצביים בקליפה הקדם מצחית, והאמת מתחילה לחלחל.

לכן, תחושת היותנו "מתחזים" אינה בהכרח סימן לכישלון, אלא לעיתים אינדיקציה לכך שאנו מצויים בדיוק במקום שבו מתרחשת צמיחה משמעותית.

כותב הטור הוא איתי עניאל, חוקר מוח וזיכרון ודוקטורנט באוניברסיטת בר אילן.