יום המאבק באלימות נגד נשים: הזירה שלא מדברים עליה - מקום העבודה

ביומיום של ארגונים ומקומות עבודה בישראל, נשים רבות נושאות על גופן ונפשן את חוויות האלימות המגדרית שעברו: פיזית, מינית, כלכלית או נפשית. הנתון הידוע שלפיו אחת מכל שלוש נשים בישראל תעבור פגיעה מינית במהלך חייה לא נשאר על הנייר, אלא נוכח יום יום, שעה שעה - במשרד, במעלית, בישיבה.

לפי נתוני משטרת ישראל, מתחילת שנת 2025 נרצחו 39 נשים בארץ, 21 מתוכן בוצעו על ידי בן משפחה. לפי פורום מיכל סלע 29 נשים נרצחו השנה בתוך המשפחה (כולל על ידי בני זוגן), כשבממוצע שנתי כל 11 יום נרצחת אישה בתוך המשפחה.

אלימות מגדרית אינה באה לידי ביטוי רק במקרי רצח אלא מתפרסת על רצף רחב מאוד, שלא תמיד קל להבין את השפעותיו, כולל אלימות מינית - החל מאונס ותקיפות מיניות ועד לשידול לזנות; אלימות כלכלית - מניעת גישה לכספים על ידי בן הזוג; אפילו אפליה בשכר על רקע מגדרי עשויה להיחשב לאלימות מגדרית.

בכל אחד מהמקרים, מדובר במציאות שמטלטלת חיים שלמים ועלולה להוביל לפוסט טראומה. במקום העבודה, זה עשוי להתבטא בקשיי ריכוז, היעדרויות, חרדה, הימנעות ממפגשים חברתיים וחשדנות עמוקה כלפי סמכות. דווקא משום כך, מקום העבודה יכול להפוך לאחת המסגרות המשמעותיות ביותר בתהליך השיקום.

לכן, אין פלא שארגונים שמשלבים נפגעות אלימות במעגל העבודה מתארים שוב ושוב כיצד סביבת עבודה מכילה, מכבדת ויציבה מאפשרת להן לגבש ביטחון וחוסן, להתחבר מחדש לערך העצמי ולגלות מסוגלות שלא ידעו שקיימת בהן.

רוב הנשים שמגיעות ממצבי קיצון של אלימות מגדרית נושאות עמן פוסט טראומה מורכבת שבאה לידי ביטוי באופנים שונים: טריגרים שיכולים לצוץ אפילו מדברים חיוביים; איחורים לאחר לילות של התקפי חרדה וחוסר שינה; תגובות קיצוניות שנראות לא מותאמות לסיטואציה, לדוגמה, רצון להתפטר בשל שינוי משמרת.

מנהלים רבים מודים שהם לא יודעים איך להגיב כשעובדת מגיעה נסערת, נעלמת לימים ספורים או מתקשה לעמוד בקצב. הכשרה קצרה שמעניקה ידע בסיסי על תגובות אפשריות לטראומה, על שיח רגיש ועל ערוצי הפנייה המתאימים בארגון יכולה לעשות שינוי עצום.

כדי שמקום עבודה יהפוך למרחב שמאפשר החלמה ולא לעוד זירה של כאב, הוא צריך להתחיל מנקודת מוצא פשוטה: החברה שלנו מלאה בחוויות של אלימות מגדרית ופגיעה כלפי נשים, ורבות מהן שנכנסות לשוק העבודה מגיעות עם עבר שלא נראה לעין. אין לנו מושג מה עבר ועובר על מי שלידנו - וגם לא אמור להיות לנו.

מקומות עבודה המותאמים מבחינה מגדרית ובעלי מודעות לאלימות שנשים סובלות ממנה הנם מקומות בהם נשים מרגישות שפנייה בנוגע לאלימות אותה הן חוות לגורמים הרלוונטים בארגון לא תישאר על הנייר אלא תזכה למענה מתאים. אווירה כזו בארגון יכולה למנוע את הרצח הבא.

במקומות עבודה מיטיבים כאלו יש ממונה לטיפול באלימות נגד נשים, ייצוג נשי ראוי, שכר שווה בין המינים, סדנאות למניעת הטרדה מינית, הנגשת מידע לגבי סיוע במצבי אלימות והפגנת אפס סובלנות לאלימות מכל סוג שהוא.

החוויה מהפן החברתי מציירת תמונה ברורה: נשים בתהליכי שיקום תעסוקתי מדווחות שהעבודה היא המקום שבו הן מגלות מחדש שהן מסוגלות. לעיתים זו הפעם הראשונה שהן רואות את עצמן לא דרך הטראומה, אלא דרך הכישרון והיכולת. הן מתארות כיצד גב תעסוקתי המאפשר לטעות, לעשות, להתקדם, ללמוד בהדרגתיות ולהתמודד, הופך להיות ציר מרכזי בבניית חיים חדשים. אין צורך בהנחות אלא בהזדמנות.

ההשפעה רחבה הרבה יותר מהסיפור האישי. שילוב נשים ששרדו אלימות מגדרית וזנות בשוק העבודה הוא מהלך שמחזק לא רק אותן ואת משפחתן אלא את החברה כולה. רבות מהן הן אימהות יחידניות ללא רשת תמיכה, רבות נושאות שנים של הדרה תעסוקתית. כשהן מקבלות הזדמנות כנה ואמיתית, הן מביאות איתן חוסן, יצירתיות, יכולת קריאת מצבים, ואחריות עמוקה לארגון שנתן להן מקום.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, שינוי כזה לא דורש מהפכה אלא תשומת לב. הוא דורש מבט חדש על מהו מקום עבודה: זה לא רק מרחב להפקת תוצרים ושורות רווח, אלא מרחב אנושי שבו מתנהלים חיים.

ביום המאבק באלימות מגדרית נגד נשים, כדאי להנהלות בארגוני עבודה לשאול: האם המרחב שלנו הוא עוד זירה של חוסר שוויון ופגיעות או שהוא יכול להיות תחנה שבה אלימות מגדרית נעצרת והחלמה מתחילה? התשובה תלויה בנו.


טל חמווי היא מייסדת ומנהלת שותפה בעמותת המכללה.