אם גם אתם מרגישים שהעבודה שואבת מכם יותר אנרגיה משהיא מחזירה, אתם לא לבד. תחושות של עייפות, עומס מתמשך ולחץ יומיומי הפכו לנורמה עבור עובדים רבים ברחבי העולם. דוח Gallup לשנת 2024, שגובש על ידי חברת המחקר הבינלאומית המתמחה בסקרי עובדים ובמדדי שביעות רצון, מגלה כי 41% מהעובדים בעולם חווים לחץ גבוה מדי יום, ורק 23% מרגישים מעורבים רגשית בעבודתם.
בישראל, התמונה קשה אף יותר: סקר של GroupHug מצא כי מאז פרוץ המלחמה 68% מהעובדים חווים שחיקה מוגברת, ו־73% מתקשים לשמור על קצב עבודה תקין בשל תשישות נפשית. מחקר נוסף של חברת סיבוס, המובילה בישראל בתחום ההטבות לעובדים, העלה כי 29% מהעובדים זקוקים לשירותי ייעוץ ותמיכה נפשית, אך בפועל רק 10% מהחברות מספקות אותם - בעוד שבחברות הייטק הנתון גבוה יותר ועומד על 19%.
לפי אותם מחקרים, אחד הגורמים המשפיעים ביותר על שביעות רצון בעבודה ועל היכולת להתמודד עם לחץ ושחיקה הוא תחושת משמעות - הידיעה שהעבודה מקדמת מטרה חשובה ומתיישבת עם הערכים האישיים של העובד. עובדים שחשים שליחות נוטים להפגין חוסן גבוה יותר, גם בסביבות תובעניות במיוחד.
שוחחנו עם חמישה מנהלים ועובדים במקצועות אינטנסיביים שכוללים לא פעם עבודה בשעות לא שגרתיות וחשיפה לתכנים קשים, כדי לשמוע איך הם שומרים על מוטיבציה.
"היכן שיש רצון יש דרך"
עו"ס טובה יערי היא מנחת אומנה בארגון אדנמ-אדם - בית לילדים ולמשפחות אומנה, מקבוצת עמל ומעבר. תפקידה הוא לחבר בין ילדים הזקוקים לבית חם לבין משפחות אומנה, וללוות אותם לאורך כל הדרך. היא נמצאת בשטח, בבתים של המשפחות, וגם מאחורי הקלעים מול גורמים רשמיים, כדי להבטיח שלילד תהיה סביבה יציבה ותומכת, ולמשפחה יהיו הידע והכלים הנדרשים.
העבודה שלה מתנהלת מסביב לשעון, ללא גבולות ברורים בין יום עבודה לשעות הפנאי. זו עבודה תובענית ושוחקת, לא רק בגלל השעות הארוכות והעומס, אלא גם בשל ההתמודדות היומיומית עם מצבים רגישים ומורכבים. אבל בשונה ממקצועות אחרים, כאן המאמץ מיתרגם לשינוי ממשי בחיים של אנשים: "הסיפוק מגיע כאשר יש חיבור שאני מרגישה שאני קצת חלק מהמשפחה. כשאני מצליחה לראות שינויים קטנים אבל משמעותיים", היא אומרת.
אחת הדוגמאות שמביאה טובה היא נערה שאותה ליוותה לאחרונה, שבשלוש השנים האחרונות לא הלכה למסגרת לימודית. "בחודש ינואר המשפחה קיבלה את רישיון האומנה והליווי שלי החל. בחודש אפריל הנערה החלה את הלימודים, כאמור אחרי שלוש שנים בהן לא למדה. אבל התעודה שהיא קיבלה עכשיו בסוף השנה הייתה אחת המרגשות שראיתי. כל המורים כתבו לה כמה היא מתאמצת וכמה היא אהובה, והציונים ברובם היו גבוהים ומרשימים. מה שנותן לי את הכוח זאת האמונה בכוחות של הילדים האלה ושל משפחות האומנה. היכן שיש רצון יש דרך".
כשהיצירתיות הופכת לחבל הצלה
אייל ברנר (55), מגבעת עדה, הוא מנכ"ל מרכז "פסיפס - הדרכות יצירתיות לשם שינוי", והוא יודע היטב מהי שחיקה מקצועית. לפני כמה שנים, הוא מצא את עצמו במשבר זהות עמוק: "הרגשתי שאני הולך לאיבוד בתוך העסק שלי, לא מביא לידי ביטוי את שמחת החיים שיש בי, והייתי ממש פסיעה מלעזוב הכל ולפרוש", הוא אומר.
אבל דווקא מתוך השבר הזה, יחד עם שותפו רן שמשוני, הוא החליט לשנות גישה ולמצוא את הדרך לחזור להרגיש משמעות בעבודה. לדבריו, המפתח לחזרה למשמעות היה להפוך את היצירתיות כתכונה לכלי עבודה יומיומי, כזה שמחזיר לאנשים עניין וחיבור למה שהם עושים. "הבנתי שאם זה הצליח להחזיר לי את האנרגיה, זה יכול לעבוד גם עבור אחרים" הוא אומר.
היום, פסיפס מעבירה סדנאות והדרכות לארגונים, עסקים וקהילות, ומלווה אנשים שנמצאים לעיתים על סף פשיטת רגל. התפקיד שלקחו על עצמם קיבל משנה תוקף בשנה האחרונה, כשהמלחמה פגעה בעסקים בכל רחבי הארץ. ברנר ושותפו פתחו את תוכנית הליווי שלהם בחינם למילואימניקים בעלי עסקים ששירתו מעל 60 יום וחזרו למציאות כלכלית קשה.
"מעבר לכלים העסקיים, אותם מילואימניקים מצאו אצלנו מקום להרים טלפון כשקשה, להתייעץ, להרגיש שיש מי שמקשיב. זה לא היה עניין של מכירות, זו הייתה תמיכה שהתגלתה ככל כך חשובה לאנשים בתקופה הזו".
לדבריו, זו הנקודה שבה השחיקה מתאזנת, לא כי העומס נעלם, אלא כי המשמעות גוברת עליו. "הרווח הכי גדול הוא לראות אנשים שחוזרים להאמין בעצמם, אנשים שהניצוץ שהיה להם בתחילת הדרך ונעלם פתאום חוזר להם לעיניים"
במה לקולות שלא נשמעים
עירית פרנק (66) היא מנכ"לית תיאטרון הסמטה הממוקם בתל-אביב. היא עוסקת בעולם המשחק כמעט כל חייה - מגיל שש כשחקנית צעירה, וב־28 השנים האחרונות כמנהלת התיאטרון. היא חיה ונושמת תיאטרון פרינג' ומאמינה שהוא זירה חיונית לתרבות, כזו שמאפשרת לכל קול להישמע. "המפגש עם יוצרים עצמאיים ממגוון גילאים ורקעים יוצר חופש יצירה שאין באף תיאטרון אחר", היא אומרת. "אנחנו פחות מחמירים מתיאטראות אחרים. יש מי שיראה בזה חיסרון, אבל אני רואה בזה יתרון. זה מאפשר לז'אנרים שונים לפרוח, לרעיונות נועזים לעלות על הבמה, וליוצרים 'אחרים' לקבל הזדמנות אמיתית".
המשמעות החברתית והתרבותית של העבודה הזו ברורה לה היטב, אך לצד זאת, גם המחיר האישי.
ניהול תיאטרון פרינג' הוא עבודה תובענית ושוחקת: התקציבים מצומצמים והצורך להילחם על כל מופע וכל קהל כמעט יומיומי. השנה האחרונה העצימה את השחיקה - שיפוצים במבנה הקבוע של התיאטרון ביפו אילצו את "הסמטה" להעתיק את פעילותו לאולם זמני באודיטוריום קאנטרי גורן גולדשטיין, והמצב הבטחוני לא פסח גם על עולם התרבות: "היו ערבים שהאולם היה ריק לחלוטין, והיו ערבים שבהם הוא התמלא עד אפס מקום. התנודות האלו משפיעות על המוטיבציה, על הצוות, ועל היכולת לתכנן קדימה", היא מספרת.
ועדיין, למרות כל אלה, היא נשארת. לדבריה, מה שמחזיק אותה הוא הידיעה שהתיאטרון מעניק לאנשים הזדמנות שלא הייתה להם במקום אחר: "לאורך השנים ראיתי אמנים מוכשרים שהיום הם חלק מהתעשייה, וכולם התחילו אצלנו בזכות הבמה שניתנה להם כאן", היא אומרת.
"כל לקוח חדש הוא צעד נוסף במהפכה"
אילן ספריאל (61) מגני הדר, מבעלי מפעל הטופו "משק ויילר" בנתיבות, לא תיאר לעצמו שהמעבר לייצור טופו ישנה את חייו מהיסוד. בתחילת דרכו בתעשיית התחליפים, הוא ראה בטופו עוד מוצר על המדף. אבל ככל שהעמיק בתחום, נחשף מקרוב להשלכות של תעשיית המוצרים מן החי, והוא לא יכל להישאר אדיש: "הבנתי שמה שאנחנו עושים לבעלי החיים הוא לא מוסרי, לא הכרחי, ושאני לא רוצה להיות חלק מזה", הוא אומר.
המעבר לטבעונות מלאה הגיע במהרה, אבל ספריאל לא הסתפק בשינוי הרגלי התזונה האישיים שלו והחליט להקים מפעל טופו כחול-לבן. כיום, "משק ויילר" מייצר כ־50% מהטופו הנמכר בישראל ומשמש כספק מרכזי לצה"ל. השחיקה הפיזית והנפשית הפכה מוחשית במיוחד מאז ה־7 באוקטובר, אז פגע טיל במפעל. בחודשים שאחר כך התנהלה העבודה תחת לחץ מתמשך - מחסור בכוח אדם, קשיים בייצור, ושיבושים בשרשרת האספקה.
"אחזקת מפעל מזון בסדר גודל כזה הוא עבודה מסביב לשעון, ולעיתים גם על הקצה. זו לא רק עבודה פיזית קשה, זו גם התמודדות יומיומית עם משברים לא צפויים", הוא מודה. "ועדיין, אני קם כל בוקר עם תחושת שליחות שלא הייתה לי אלמלא הייתי מאמין במוצר שאני מוכר".
את הכוח להמשיך הוא מוצא גם בנתונים שמעידים על שינויים בהרגלי הצריכה: בשמונה השנים האחרונות נרשם גידול של 600% בצריכת הטופו בישראל, ובצה"ל קפיצה של פי 20 בארבע השנים האחרונות. לאחרונה הרחיבה גם משק ויילר את סל המוצרים שלה והשיקה סדרת שניצלים ונאגטסים טבעוניים. עבור ספריאל, אלה לא רק הישגים עסקיים, אלא הוכחה מוחשית לכך שיותר ויותר אנשים בוחרים באלטרנטיבה מהצומח. "כל לקוח חדש שטועם טופו ומבין שיש לו אלטרנטיבה לעוף או לבשר - זה עוד צעד קטן למהפכה הטבעונית".
להיות כתובת למי שאין לו למי לפנות
אסף כנען (52), מנכ"ל עמותת אל-סם למניעת התמכרויות בקרב צעירים, עוסק כבר קרוב לשני עשורים בליווי בני נוער בסיכון ומשפחותיהם. עבורו, זו קודם כל שליחות אישית, לפני שזו עבודה. "המטרה שאני מקדם לאורך כל חיי הבוגרים היא מתן מענה רגיש ונגיש לבני נוער בסיכון. אני רואה את עצמי קודם כל כאדם שמוכן להיות שם עבור צעיר שלא יודע לבקש עזרה", הוא אומר.
בשנה האחרונה, מאז פרוץ המלחמה, העמותה חווה לדבריו עלייה דרמטית בכמות הפניות מבני נוער וממשפחות, על רקע העלייה בשימוש בסמים, אלכוהול וחומרים ממכרים. "המלחמה טרפה את כל הקלפים, העלתה את רמות החרדה בציבור, ופגעה במיוחד בבני נוער, שברוב המקרים איבדו את נקודות העוגן הבסיסיות בחייהם. "זו גם הסיבה שבגללה העמותה שלנו נפתחה מחדש במתכונת רחבה יותר, כדי לתת מענה משולב של טיפול, ייעוץ להורים, פעילויות מניעה והסברה".
כנען מודה שהעיסוק בתחום גובה מחיר רגשי לא פשוט, אך הוא לא רואה בכך שחיקה אלא להיפך - תחושת השליחות היא המנוע שמחזיק אותו ממוקד וחדור מוטיבציה. "אני מרוויח סיפוק עצום מכל שיחה ותהליך שנער עובר, מכל פעם שמשפחה מצליחה לייצר תקשורת מחדש", הוא אומר.
אחת ההצלחות הבולטות מבחינתו היא הכניסה לתכנית הנוער "פול ספיד" בערוץ טין ניק ניקולודיאון, שם הצליח יחד עם הצוות להנגיש תכנים רלוונטיים על מניעת התמכרויות בשפה מותאמת ובגובה העיניים, מבלי להטיף או להפחיד. מבחינתו, זהו מודל לחיבור אמיתי עם בני נוער, כזה שפותח דלת לשיח ולא סוגר אותה.