החופש הגדול: מה קורה כשהילדים באים עם ההורים לעבודה?

חופשת הקיץ היא אתגר לא קטן להורים עובדים, שמנסים לג'נגל בין עבודה לבין ילדים עם לוח זמנים ריק. בעוד שרבים נשארים לעבוד בבית, לעיני ולאוזני הילדים, אחד הפתרונות השכיחים ביותר בתקופת הקיץ הוא לקחת את הילדים לעבודה.

היילה פרידמן, מנהלת חווית עובד (Employee Experience) בחברת ההייטק Sisense, לוקחת מדי פעם לעבודה את שתי בנותיה, בנות 14 ו-11.

"בחופשים שלהן מבית הספר, כשהן לא עושות כלום מעניין, אני לוקחת אותן איתי," היא מספרת בחיוך. למרות החשש שיום עבודה ארוך עם הילדות עלול להיות מאתגר, היילה מציינת: "זה לא קשה בכלל, להפך - אני מפעילה אותן פה. הן סידרו פעם את המחסן שלי, עברו על ציוד משרדי שצריך עדכון, וזה עזר להן להרגיש מעורבות."

לשאלה איך הבנות מגיבות והאם נהנות מביקורים בעבודה של אמא, התשובה חד-משמעית: "מאוד! הן ממש אוהבות לבוא איתי. הן אומרות שיום אחד הן רוצות ולארגן אירועים כמו שאמא עושה."

הבנות של היילה מגיעות גם לעבודה של אביהן לפעמים, אבל היילה אומרת ש"הן בהחלט מעדיפות לבוא אליי. כולם כאן מכירים אותן ומדברים איתן, ויש כאן הרבה דברים כיפיים לעשות. אני נותנת להן משימות וזה נותן להן תחושה שהן ממש עובדות. הן אוהבות מאוד את הצוות שלי, ויש פה דברים מגניבים לילדים כל הזמן - כמו מדפסת תלת מימד וחדר Sony."

אם כל זה גורם לכם להרים גבה, קחו נשימה. מחקרים מראים שביקור במקום העבודה של אמא או אבא, בין אם הוא חד פעמי או קבוע, יכול להשפיע עמוקות על הבחירות המקצועיות של הילד בהמשך החיים, ולהניח את היסודות לקריירה העתידית שלו.

אנשים רבים שביקרו בעבודה של הוריהם כילדים מספרים שזה היה הרגע שבו הבינו לראשונה מה עושה ההורה בעבודה. אחרים מדברים על תחושת ההשראה שגרמה להם לבחור במסלול דומה. ולפעמים, עצם החשיפה לעולם המבוגרים, המפגש עם סביבת עבודה אמיתית, עם פתרון בעיות, צוותים, לקוחות או תהליכי ייצור - הוא שיעור לחיים.

אתי אביחיל, Customer Success Manager בחברת CloudZone, זוכרת איך כבר בילדותה הייתה מתלווה להוריה לעבודה - שניהם בכירים בעולמות ההייטק, ניהול הפרויקטים וה-QA. "הביקורים החוזרים במשרדי תדיראן, אלביט, ECI, Allot, EDS ובנק ישראל, יחד עם החשיפה לשיחות בבית על סטנדרטים, פיתוח, חדשנות וניהול לקוחות, השפיעו עליי עמוקות", היא מספרת. "עוד לפני שידעתי איך לקרוא חוזה או לפתור באג, כבר הבנתי כמה חשוב להבין את הלקוח ואיך נראה פרויקט שמנוהל נכון".

אתי לא הלכה באופן מיידי בעקבות ההורים, אך ההשפעה חלחלה לאורך הדרך. אחרי תואר במדעי המחשב היא החלה לעסוק בפיתוח, המשיכה לניהול מוצר, ולבסוף מצאה את מקומה בעבודה עם לקוחות וניהול פרויקטים מורכבים בענן, תחום שבו היא מרגישה שממשיכה את הדרך שראתה בבית.

"היה כיף לראות את ההורים בפעולה, במיוחד את אמא שלי תוך כדי פגישות, מושקעת כל כולה בעבודה, בקולגות ובלקוחות - זה הותיר בי רושם עמוק", היא נזכרת. גם בבית, העבודה הייתה נוכחת. "כשהיינו נוסעים לטיול, ואמא הייתה עולה לזום לפגישה או שתיים תוך כדי שאנחנו בדרכים". למרות שהמשיכה לתחום דומה, אתי מדגישה שמעולם לא הופעל עליה לחץ: "ממש לא. תמיד אמרו לי ולאחים 'תעשו מה שאתם רוצים'. יש לי גם אח שהוא בכלל תסריטאי. ההורים תמיד פרגנו ותמכו, גם כשעשיתי שינויים בקריירה".

כיום, היא מרגישה שהשיעורים שלמדה מהצפייה בהוריה ממשיכים להנחות אותה: "לומדים המון על מסירות, על מוסר עבודה, ואיך לשלב בין עבודה לבית. אתה מבין איפה למקם את העבודה בחיים שלך. ההורים שלי עשו לא מעט שינויים בקריירה שלהם, ומעל הכול, החדירו בי את ההבנה שבסוף, משפחה זה הכי חשוב".

אוסמה מוסא חודרוג, מנהל ייצור CNC בחברת UCT ישראל שבגליל, החל את דרכו במפעל עוד בילדותו כשהיה מצטרף לאביו שהיה אחראי על התחזוקה. כשסיים תיכון ב-1990, הוא בחר ללכת בעקבות אביו והצטרף למפעל.

באותה תקופה, המפעל היה קטן ואיפשר העסקה של רבים מבני המשפחה. במקביל, אוסמה התאהב בתחום העיבוד השבבי, התקדם, והחל ללמוד תוך כדי עבודה, ולימים אף השלים תואר בכלכלה ומנהל עסקים, בלימודים שמומנו על ידי החברה, כדי להמשיך ולהתפתח.

במשך 35 שנות עבודתו עבר אוסמה תפקידים רבים, וכיום הוא מנהל חמישה מבני ייצור וקרוב ל־250 עובדים ב-UCT ישראל, המפתחת ומייצרת פתרונות מתקדמים לתעשיית השבבים והאנרגיה.
גם בנו, שנהנה מעבודת כפיים כמוהו, הצטרף למפעל בצעירותו, מאוחר יותר יצא ללימודים אקדמיים, וכיום עוסק בראיית חשבון. שני אחיו של אוסמה עבדו גם הם במפעל, ואחד מהם עדיין עובד שם עד היום.

"לעבוד עם אבא הייתה חוויה מאוד מעצבת. הייתי צריך לעבוד קשה כדי לא לאכזב אותו," מספר אוסמה. הוא מדגיש שדווקא בבית, הם משתדלים שלא לדבר על עבודה. "אם לא יודעים להפריד בין עבודה למשפחה, זה עלול לפגוע. אבל כשעושים את זה נכון, זה מחזק".

ומה ילדים מרוויחים כשהם מצטרפים להורה לעבודה? "אחריות, הערכה לעבודה הקשה, כישורים חברתיים והשראה להצלחה."

עידן שלוס, בן 52 מהקריות, עובד באגד כבר 29 שנה כנהג אוטובוס, ממשיך דרכם של אביו וסבו. "אבא שלי היה נהג באגד מעל 40 שנה, וסבא שלי ממקימי אגד", הוא מספר. לדבריו, "אגד הייתה פעם קואופרטיב, התנאים של החברים בו היו טובים, יציבים, אז דור ההורים שכנע את כולנו לעשות רישיון לאוטובוס".

כילד, הוא בילה ימים שלמים עם אביו באוטובוס, ואף השתתף בחוג משוטטים: "פעם בחודש יצאנו לטיול לכל המשפחות באוטובוסים של אגד. היו לנו הרבה חוויות משותפות וטובות מהארגון, טיילנו בכל הארץ". אף שבילדותו לא חשב שיפנה למסלול הזה, החיים הובילו אותו לשם: "עבדתי כמה חודשים ואז עזבתי לחו"ל, הייתי בארה"ב, לא חשבתי שאחזור לאגד - אבל בסוף זה קרה".

עידן מספר שהעבודה ביחד סיפקה להם זמן איכות משפחתי, והיום שני בני דודים שלו עובדים יחד עמו באותו סניף. לדבריו, הסיפור של אגד הוא הסיפור של המשפחה שלהם. "אבא שלי חי את אגד, היא אצלו בדם. עוד לפני שאבא שלי שואל אותי מה נשמע הוא שואל מה חדש באגד. מבחינת אבא, זו גאווה גדולה שאני ממשיך את דרכו, וזו אולי אחת המתנות הכי גדולות שיכולתי להעניק לו".

דניאל גורדון, בן 36 מתל אביב, הצטרף לאחרונה לעסק המשפחתי שנוסד עוד לפני שנולד - ייעול שכיר Fincome - חברה המספקת פתרון פיננסי לפרילנסרים בישראל. אבל הדרך לשם לא הייתה מתוכננת.
"בתחילה ממש לא חשבתי שאעבוד בחברה של אבא שלי", הוא מספר. אחרי קריירה מגוונת בתחומי הדוברות והחינוך, ועם תוכנית לעבור עם בן זוגו לקנדה, דניאל מצא את עצמו חוזר למשרד של אבא, הפעם לא כילד שממיין תיוקים בחופשה, אלא כשותף של ממש.

"המלחמה טרפה את כל הקלפים. בהתחלה חשבתי שאני רק קופץ לעזור לאבא לארבעה חודשים, והופ עולים על המטוס. אבל אז הרגשתי איך אט אט אני חוזר למחוזות ילדותי ולימים המאושרים לצד אבי בחופשות בית הספר". ההחלטה לדחות את החלום הקנדי התגבשה מתוך חיבור מחודש למשפחה ולעסק.

כיום, כשאביו בן 72, דניאל מזרים דם חדש לעסק המשפחתי: "יש צורך בחדשנות. חשוב לי להנחיל בארגון הוותיק כיווני מחשבה חדשים ונכונים לימינו בגזרות של שיווק, יח"צ, ניהול פרויקטים, דיגיטציה וכמובן AI".

על העבודה המשותפת עם אביו הוא אומר בחיוך: "תלוי ביום שבו זה נשאל. אנחנו ממש יין ויינג - הוא יצירתי ופורץ מסגרות, ואני מאוד פדנט ואוהב סדר".

וכששואלים אותו מה הילד שהוא היה לומד מהחוויה הזו, הוא מסכם בפשטות: "אבא שלי נותן לי המון מוטיבציה, ויחד אנחנו לומדים איך לתקשר אחד עם השני בעולם העסקי".

נגה ספקטור פדר, מנכ"לית חברת לוטן, לא תכננה להצטרף לעסק המשפחתי, אבל החיים - ובעיקר אמא שלה, יעל לוטן - הובילו אותה לשם בסבלנות ובעקביות. "אמא שלי החליטה לי מאז שאני קטנה שאמשיך את דרכה ואנהל את לוטן", היא נזכרת, "ואני לעומת זאת, כילדה מרדנית, סירבתי בתוקף והודעתי קבל עם ועדה שאני לא אמשיך".

יעל הקימה את חברת לוטן עוד כשנגה הייתה בת 5, ובמשך השנים לא רק ניהלה את החברה, אלא גם את הבית, באותו סגנון מסודר ומדויק. "מגיל צעיר מאוד ברור שאמא שלי מנהלת. היא ניהלה את הבית בצורה מאוד דומה לדרך שבה היא מנהלת את החברה. אני מאוד דומה לה כי גם אני מנהלת, ואני רואה את זה על הדרך שבה אני אמא כיום. אגב, גם הבנות שלי מנהלות מלידה".

נגה עצמה לא סיימה 12 שנות לימוד, אבל את ההשכלה שלה רכשה בין כותלי לוטן -תחילה כילדה שמגיעה לחופשים, ואחר כך כעובדת מן המניין: "בגיל 22 התחלתי לעבוד בתור מנקה ובהמשך בקבלה, ואז למדתי את כל המחלקות מלמטה למעלה".

העבודה עם אמא, היא מודה, אינה קלה: "מי שאין לו את היכולת לשים הפרדות ברורות, זה קשה מאוד. אבל אנחנו יודעות לריב וגם יודעות להשלים, לכן כמה שקשה, אנחנו עושות את זה משנת 2012". היום, תהליך העברת הלפיד בעיצומו: "היא יודעת שאני מביאה איתי דברים אחרים שיביאו את החברה למקום אחר, דומה אבל שונה. שלי".

וכששואלים אותה מה לומד ילד שרואה את ההורה שלו בעבודה, היא עונה בפשטות שהוא נחשף לעולם שלם: "הוא רואה אותו עושה משהו שהוא אוהב, ורואה את הניצוץ בעיניים של ההורה כשהוא מדבר בתשוקה על העשייה שלו".

פנינה רוזנברג היא היום מנהלת הפרסום של רשת המשביר לצרכן, שם גם אימה, אלה רוזנברג, עבדה במשך 13 שנים כמנהלת מחלקת ילדים ומחלקת אביזרי אופנה בסניף פתח תקווה.

"כשהיינו מגיעים לאסוף את אימי ממשמרות סוף יום במשביר, הייתי נשארת לעזור לה בקיפולים של מחלקת הילדים," נזכרת פנינה. "הייתי שואלת אותה במה אפשר לעזור לה כדי שתוכל ללכת הביתה מוקדם יותר."

כבר מגיל צעיר פנינה נחשפה לעבודה במשביר. כשהייתה בת 16 היא עבדה שנתיים כמבשמת במחלקת הקוסמטיקה, ומאז התאהבה בארגון. "העבודה המשותפת עם אמא גרמה לנו להתקרב מאוד. הרגשתי שזה משהו שעזר לי להתבגר ולהבין את חיי העבודה יחסית מהר."

הדרך למשביר לא הייתה מובנת מאליה מלכתחילה: "חזרתי לעבודה במשביר אחרי הצבא, בתור דיילת מכירות, אבל הפעם במחלקות הלבשה תחתונה. לאחר שנתיים בתור סטודנטית עובדת, הרגשתי שזה הזמן שלי לבלוט ולהתקדם בסולם התפקידים. בהמשך קיבלתי על עצמי את תפקיד מזכירת סניף פתח תקוה ומשם המשכתי במגוון תפקידים עד לתפקידי כיום כמנהלת הפרסום של הרשת.

בבית, כפי שסיפרה, השיח על העבודה היה תמיד חם: "אמא שלי תמיד מאוד אהבה את המשביר ואת המשפחתיות של הסניף. תמיד היו לה חברות שהיא עבדה איתן שהיו כבר הרבה מעבר לחברות מהעבודה - טיולים משותפים, ערבי גיבוש שכולם היו מוזמנים אליהם, גם העובדים וגם המשפחות. תמיד הרגשנו כמשפחה אחת גדולה."

לעבוד עם אמא זה לא תמיד פשוט, "לפעמים מוזר שאמא שלי תמיד יודעת מה אני עושה גם בזמן העבודה, ושהמנהלת שלי חברה של אמא ותמיד יכולה לבוא לדבר איתה ישירות. אבל בסך הכל היה לי כיף עם אמא וזה באמת ביגר ועיצב אותי."

כיום, כשאמה כבר בפנסיה, פנינה מספרת, "היא תמיד שואלת איך בעבודה ואם אני מבקרת בסניף פ"ת, תמיד היא מוסרת לכולם דרישות שלום חמות וכמובן גם מקבלת ד"ש חזרה."

על ציפיות להמשך הדרך, פנינה מוסיפה בגאווה: "יש תמיד צפייה להתקדם. אמא מאוד גאה במי שאני היום ולאן שהגעתי ובדרך שעברתי."

לבסוף, פנינה מספרת על הערך החשוב ביותר שלמדה בעקבות עבודתה המשותפת עם אמה: "לומדים על אחריות, על דינמיקות עם עובדים ומנהלים, על יחסי אנוש ושירותיות, וגם מהו מוסר עבודה."