מחקר: עובדי המגזר הציבורי נצמדים למוכר והבטוח - גם במחיר של שחיקה

כולנו מכירים את הסטיגמה: עבודה במגזר הציבורי היא ג'וב לכל החיים. אך המציאות, כך מתברר, שונה לחלוטין. לפי מחקר חדש של בנק ישראל, שיעור ניכר מהעובדים במגזר הציבורי דווקא לא מרוצים ממקום עבודתם, וחלקם כבר רגל וחצי בחוץ. אז מה קרה לחלום הישראלי של יציבות תעסוקתית ולמה הוא הפך למלכודת של תסכול?

המשק הישראלי מאופיין בפריון עבודה נמוך בהשוואה בינלאומית. אחד הפרמטרים החשובים שמשפיעים על פריון העבודה הוא טיב ההתאמה (Matching) בין עובדים למעסיקים. ככל שעובדים יועסקו במקום עבודה שממצה טוב יותר את כישוריהם - הפריון המשקי יגדל.

ואולם, ההתאמה העיקרית בשוק העבודה נעשית בתחילת הקריירה, והיא כוללת את בחירת מקצוע הלימוד, משלח היד ומגזר העבודה (ציבורי או עסקי). שיפור ההתאמה בשוק העבודה נעשה גם במהלך הקריירה דרך מעבר בין מקומות עבודה - בתוך המגזר או בין המגזרים. תנאי ההעסקה במקום העבודה הקיים, בהשוואה להצעות עבודה במקום חלופי, הינם מהגורמים המרכזיים המשפיעים על ההחלטה של עובד אם לעבור מקום העבודה.

המחקר, שנערך על ידי ד"ר יובל מזר מחטיבת המחקר של בנק ישראל, בוחן האם הבחירה בתעסוקה במגזר הציבורי משפיעה על הנטייה של עובדים לרצות להחליף מקום עבודה. השערת המחקר היא שמכיוון שהעבודה במגזר הציבורי מעניקה ביטחון תעסוקתי גבוה יותר, ובחלק מהתחומים תנאי עבודה נוחים יותר, עובדים במגזר הציבורי יטו פחות לחפש עבודה חדשה, גם כאשר הם סבורים שהכשרתם אינה מתאימה למקום העבודה שלהם, או שהם אינם מרוצים ממקום עבודתם.

המחקר התבסס על נתונים מסקרי כוח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שהחל משנת 2018 משלבים שאלות בנושא הרצון להחליף את מקום העבודה וגם על הערכת העובד בנוגע להתאמתו לתפקיד. נמצא כי 8 אחוזים מהמועסקים רוצים להחליף עבודה, וכי במגזר הציבורי שיעור זה נמוך בכ-2.4 נקודות אחוז מאשר במגזר העסקי. במחקר גם נמצא שהבעת הרצון לעזוב את מקום העבודה מתואמת חיובית עם עזיבת מקום העבודה בפועל בטווח של שמונה חודשים.

כמעט 20% מהעובדים בישראל מעידים על עצמם שהשכלתם או הכשרתם אינה תואמת את מקום עבודתם. במגזר הציבורי נתון זה נמוך בחצי, וכך גם שיעור העובדים המעוניינים להחליף את מקום עבודתם (כ-6.5 אחוזים לעומת 8.1 אחוזים במגזר העסקי).

מהמחקר עולה כי הביטחון התעסוקתי ותנאי העבודה הנוחים במגזר הציבורי מפחיתים את הרצון של העובדים לחפש מקום עבודה חדש, גם כאשר הם מרגישים אי-התאמה לתפקידם. המחקר, המבוסס על נתוני הלמ"ס, מצא קשר ישיר בין הבעת הרצון לעזוב לבין עזיבה בפועל, והראה כי הפער בין המגזרים מוסבר הן בהבדלים במאפייני העובדים ובהתאמה הסובייקטיבית, והן בעצם העובדה שהתעסוקה היא במגזר הציבורי.

"אנשים נמשכים לעבודה במגזר הציבורי בעיקר בגלל הביטחון והיציבות", נאמר במחקר, "אך בפועל, תנאי העבודה וחוסר הגמישות הופכים למקור תסכול מרכזי".

היתרון הגדול של המגזר הציבורי - היציבות התעסוקתית - מתברר כמקור לתסכול: עובדים רבים מדווחים כי יציבות זו מתורגמת לחוסר אפשרויות קידום וצמיחה אישית ומקצועית. "יש הרגשה שאתה תקוע. אתה יודע שלא יפטרו אותך, אבל גם לא תתקדם לשום מקום", סיפר אחד המרואיינים לחוקרים. התחושה הזו, של תקיעות וחוסר אפשרות להתפתח, מתורגמת במהירות לתסכול וחוסר סיפוק מקצועי.

הבעיה הכי גדולה בשירות הציבורי, כעולה מהדו"ח, היא תרבות ה'ראש קטן'. העובדים הציבוריים מרגישים לעיתים קרובות שאין טעם להציע רעיונות חדשים או ליזום שינויים, משום שהמערכת מסורבלת ואיטית מדי.
כתוצאה מכך, עובדים איכותיים, עם חזון ויכולת, מוצאים את עצמם מתוסכלים ונאלצים לבחור בין שתי אפשרויות גרועות: להישאר ולהתנוון, לעתים עד כדי התפטרות שקטה, או לעזוב את השירות הציבורי ולחפש הזדמנויות במקום אחר.

התופעה הזו בולטת במיוחד בקרב העובדים הצעירים יותר. דור ה-Z והצעירים יותר בדור ה-Y מצפים לגמישות, חדשנות, אתגר והתפתחות מתמדת - דברים שכמעט ולא קיימים במגזר הציבורי. המחקר מציין כי עובדים צעירים יותר פשוט לא רוצים לעבוד במקום שבו אין להם אפשרות להשפיע. זה מסביר למה שיעורי העזיבה במגזר הציבורי גבוהים במיוחד בקרב בני ובנות 25-35.

המחקר של בנק ישראל לא מסתפק רק בתיאור המצב, אלא מעלה תהיות חשובות על עתידו של השירות הציבורי. אם המערכת לא תצליח להשתנות ולהתאים את עצמה למציאות המודרנית, היא עלולה לאבד עובדים איכותיים ולפגוע באופן חמור בשירותים שניתנים לאזרחים.

האם המערכת הציבורית תוכל להתגמש, לחדש ולהחזיר את כוח המשיכה שלה? או שאנחנו עומדים בפני בריחה המונית של עובדים טובים לעבר המגזר הפרטי? מה שבטוח, זוהי לא רק שאלה של ניהול כוח אדם. זו שאלה של העתיד החברתי והכלכלי של ישראל כולה.