כשהמנכ"ל מכבה את הלפטופ: התחביבים הלא צפויים של המנהלים

לחצים בלתי פוסקים, זמינות תמידית, אחריות על תקציבים וצוותים - תפקידים ניהוליים בכירים נראים לעיתים כמו משא בלתי נגמר. אבל דווקא שם, בשיא העומס, מתברר שהתחביב האישי עשוי להיות לא פחות מקריטי. מחקרים מראים כי עיסוק קבוע בתחביב מפחית שחיקה, משפר את הביצועים בעבודה, מחדד חשיבה יצירתית ואף תורם למיומנויות רכות כמו הקשבה, סבלנות ועבודת צוות. אז איך מנהלים מבלים את זמנם מחוץ לעבודה? יצאנו לבדוק.

דורון שניידר, בעלים שותף ויו"ר חברת הנדל"ן מידר המתמחה בהתחדשות עירונית וייזום פרויקטים למגורים, לוקח את תחביב האופנועים שלו למחוזות חברתיים: "אני חבר במועדון הארלי דייווידסון, לא רק בשביל הכיף. אנחנו רוכבים יחד למען מטרות חברתיות - ילדים בסיכון, משפחות במצוקה. לאחרונה ארגנו רכיבה מיוחדת לילד שעבר חרם - לקחנו אותו מבית הספר על אופנועים. הוא הרגיש על גג העולם, וזה חימם את הלב."

על היתרונות האישיים יותר הוא מספר: "כשאני לוקח את ההפסקה ועושה רכיבה, נפגש עם חברים, מדבר על נושאים מגוונים - אני חוזר לעבודה ממוקד יותר וזה בא לידי ביטוי באפקטיביות."

אבל אל תתבלבלו לרגע: שניידר הוא חובב ספורט אתגרי עם קבלות ואלוף ישראל במרוצי מכוניות לשנת 2018. לדבריו, "התחביבים האלו עוזרים לי גם מקצועית - אני פוגש דרכם אנשים, יוצרים קשרים, גם עסקיים. והכי חשוב - זה מנקה לי את הראש. "

וכששואלים אותו מה החלום הבא, התשובה מגיעה בלי להסס: "יש לי רישיון שייט, רישיון מרוצים, רישיון אופנוע. חסר לי רק רישיון טיס - ואז כיסיתי אוויר, ים ויבשה."

אודי ליפשיץ, מנכ"ל ארגון אדם מקבוצת עמל ומעבר, המספקת שירותי חינוך ורווחה לאנשים עם מוגבלויות, מספר על תחביב ישן שחזר לחיים: רכיבת שטח. "חזרתי עם כמה חברים לתחביב הילדות שלנו. אנחנו מטיילים בעיקר בנגב ובמדבר יהודה. יש בזה משהו מדיטטיבי - מצד אחד אדרנלין, מצד שני שקט."

התחביב, שדורש ריכוז, דיוק ונוכחות מלאה ברגע, הפך עבורו למרחב של התבוננות והשראה גם כמנהל: "ברכיבה, כמו בניהול, צריך לדעת מתי ללחוץ על הגז, ומתי לעצור, לקחת צעד אחורה ולבחון את הדרך".

והוא לא מסתפק בזה. "אני גם מתרגל יוגה עתיקה כבר שנים, ומוסמך להוראה. אני משלב את היוגה בעשייה היומיומית שלי - היא שומרת עליי מפוקס גם בלחץ של עבודה."

לדבריו, "התרגול עוזר לי להישאר ממוקד ויציב גם בתוך שגרת ניהול תובענית. לא משנה כמה אנחנו עסוקים בעבודה ובשגרת היום, אנחנו חייבים לאפשר לעצמו זמן לעסוק בכל דבר שפותח לנו נתיבים להתפתחות ולצמיחה".

נוגה חיות, מנהלת חטיבת האומנה בארגון "אדנמ - אדם", אשר מתמחה בליווי ילדים ומשפחות אומנה בישראל, מצאה מפלט בריצה, בשחייה ובצעידות. "אני עושה ספורט כמעט כל יום - אפילו אם זה בחמש בבוקר או עשר בלילה. זה מאז ומתמיד היה חלק ממני, ובתפקיד שדורש כל כך הרבה מעורבות רגשית, זה הכרחי לנפש", היא אומרת.

כשהחליטה להתחרות בטריאתלון, בנתה לעצמה שגרת אימונים קשוחה במיוחד: שלוש פעמים בשבוע, בארבע וחצי בבוקר. "אחרי חצי שנה התחריתי - והרגשתי שניצחתי לא רק את המרחקים, אלא גם את הפחדים".

הרגע הזה, שבו הבינה שהיא מסוגלת לדחוף את עצמה מעבר לגבולות הפיזיים והנפשיים, העניק לה כוח ומשמעות גם בעבודה. "בתפקיד שלי אני פוגשת סיפורים מורכבים, ילדים שחוו אובדן, משפחות במצבים הרגישים ביותר. כדי להיות נוכחת עבורם באמת, אני צריכה להיות מאוזנת וחזקה מבפנים. הספורט נותן לי את זה, את הסיבולת, את המשמעת, ואת הידיעה שגם במקומות הכי קשים, יש דרך להתגבר - צעד אחר צעד."

רן שמשוני, סמנכ"ל פיתוח והדרכה במרכז פסיפס להדרכות בתחומי החברה והעסקים, המתמחה בליווי וייעוץ לעסקים קטנים ובינוניים, מוצא את מקלטו דווקא במקום לא צפוי: הנגריה. "במקצוע שלי אני בעיקר מדבר או מרצה. בנגרות יש שקט - העץ לא מדבר. אני שומע מוזיקה, חושב, ויוצר."

שמשוני מגלה שגם כאן העבודה והתחביב חוברים יחד: "בקורס נגרות שלקחתי לפני שש שנים, הבנתי משהו ששינה לי גם את התפיסה המקצועית - שזה רק קרש. כלומר, אין באמת כישלון. כמעט כל דבר בחיים הוא בר תיקון, ולא צריך לפחד פשוט לצאת לדרך ולנסות - מקסימום קונים קרש חדש. מאז אני מעביר את המסר הזה גם בסדנאות."

אז מאיפה הזמן להתעסק בנגרות כשיש חברה לנהל? מבחינתו זה מאוד פשוט: "כשיש תשוקה, לא צריך לחפש זמן - הוא פשוט מתפנה."